כמוּת היין הנדרשת לקידוש ולשתייה
* בכוס הקידוש צריך שתהיה כמות יין של 'רביעית' לפחות, אולם אין צורך לשתות ממנה, אלא כ'מלוא לוגמיו' של לחי אחת, כלומר, כמלוא לֶחִי אחת מנופחת, (לוגמא = לחי).
* כשאחד מוציא אחרים ידי חובתם בקידוש – מצוה מן המובחר שכל השומעים יטעמו מעט מהיין, ואין שיעור לטעימה זו. ויש להקפיד שלפחות אדם אחד ישתה 'כמלוא לוגמיו'.
* וראוי שהשותה כמלוא לוגמיו יהיה דווקא המקדֵּש, כיון שיש אומרים שבשתיית אחד השומעים אין יוצאים ידי חובת קידוש.
* בדיעבד, אם טעמו כל שומעי הקידוש מהיין, וכל הטעימות יחד היו בכמוּת של מלוא לוגמיו, יצאו ידי חובה על אף שאיש מהם לא שתה כמלוא לוגמיו, ואף אם המקדש עצמו לא טעם כלל מהיין.
'הפסק' בין הקידוש לשתיית היין
* מי שקידש בליל שבת, והפסיק בדיבור בין ברכת הקידוש לשתיית היין – ישוב ויברך הגפן, ואינו צריך לשוב ולקדש.
* מי שקידש על היין, ובטרם שתה ממנו נשפך – יביא יין נוסף, ויברך הגפן שנית, כיון שלא הייתה דעתו עליו בשעת הברכה, וישתה 'כמלוא לוגמיו'.
* מי שקידש על משקה שסבר שהוא יין, ונמצא שהוא מים – יקדש שנית על היין. ואם היה בדעתו בתחילת הקידוש לשתות מיין נוסף הנמצא לפניו – ישתה מהיין כמלוא לוגמיו, ולא יקדש שנית.
היין הכשר והראוי לקידוש
* ניתן לקדש על מיץ ענבים, אך מצוה מן המובחר לקדש על יין שעברו עליו לפחות ארבעים יום מעת סחיטתו מן הענבים.
* הוספת מים למיץ ענבים טהור כדרך שמוסיפים ליין – יש אומרים שניתן להוסיף בהתאם לחוזק טעם המיץ, ויש אומרים שאף תוספת של מעט מים פוסלת את מיץ הענבים.
* אסור לקדש ולהבדיל על יין שריחו רע, וכן אסור לקדש ולהבדיל על יין שהיה מגולה למשך זמן מה, מחשש לקלקול טעמו וריחו.
* נאמר בספר משלי: "אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם", ופירושו – אל תתן עיניך ביין שמראיתו אדומה. ולמדו חכמים מכך, שהיין האדום משובח מן הלבן, ולכן מצוה לקדש ולהבדיל על יין אדום.
* נחלקו הפוסקים בנוגע לכמות המים שניתן להוסיף על היין ולא יִבטל ממנו 'שֵׁם' יין: יש שכתבו שניתן להוסיף עד שהמים יהוו שליש מהתערובת, ויש שכתבו כי די בכך שהיין מהווה רוב בתערובת.
* יין מבושל או ממותק – ברכתו הגפן ומקדשים עליו, אך כשאין הבדל באיכות היין – ראוי לקדש על יין בלתי מבושל. ופיסטור אינו נחשב כבישול לעניָן זה.
ה'כביצה' וה'רביעית' בזמננו
* לדעת אחרונים רבים, הביצים התקטנו למחצית מגודלן בזמן חז"ל. דעה זו מכונה 'השיעור הגדול', כיון שהיא מצריכה שתי ביצים כנגד כל 'כביצה' שבזמן חז"ל. ולדעת פוסקים אחרים, מידת הביצה לא השתנתה, ודעה זו מכונָה 'השיעור הקטן'.
* מידת הביצה השנויה במחלוקת הנ"ל, משליכה להלכה על מידת ה'רביעית', שנפחהּ ביצה ומחצה; ועוד. ולהלכה: דעת המשנה ברורה שבדינים דאורייתא חובה להחמיר. ודעת החזון איש שעיקר ההלכה כשיעור הגדול.