"מדוע אינך אוכל את האטריות עם החלב שהגשתי לך?" – שאלה הסבתא את נכדה בן השש (אטריות עם חלב – מאכל עממי שנהוג היה לאכול בימי תשעת הימים, בימים ההם, בהם מטעמי תחליפי החי והצומח עוד לא היו בנמצא).
"זה לא מספיק מתוק, צריך להוסיף מעט סוכר!" – ענה לה הנכד בביישנות.
"היום זה הרי 'תשעת הימים'! בימים אלו אינך מתבייש לבקש 'מתיקות'?!" – התפלאה הסבתא.
הנכד שמע, הפנים והבין ואכל את האטריות כמות שהן, קצת פחות מתוקות, הרי היום 'תשעת הימים'!
הדו שיח הזה בין הסבתא לנכד, דומה כאילו הוא התנהל לפני מאות שנים, ממש סמוך לחורבן, בשנים שעוד גם ילדים בני שש יכלו לחוות את חסרונו של בית המקדש.
אבל לא, השיחה הזו בין הסבתא והנכד היתה לפני כשישים שנה, בין הילד 'שמואל חיים' – מי שלימים הפך ל'הגאון רבי שמואל חיים דומב שליט"א' דיין ורב קהילת חניכי הישיבות מודיעין עילית – לבין סבתו ע"ה.
"מדי שנה" – מספר לנו הרב דומב – "כשמברכים את חודש אב, אני נזכר בהיותי בן שש, בתגובה הספונטנית של סבתא".
"לי קשה להקל בהלכות אבלות של בין המצרים" – מוסיף הרב דומב – "אני עוד זוכר בילדותי אנשים בעלי בתים שהיו בוכים ב'קינות', ישובים לאור נרות ולא לאור חשמל, כשהמאוורר היה כבוי, מחשש שמא יכבו הנרות".
***
'ציפית לישועה?' זו אחת השאלות שאדם ישאל כאשר הוא יבוא לתת דין וחשבון לפני בית דין של מעלה. זה מלמד אותנו שהציפייה לישועה איננה איזו 'חומרא' בעלמא ששייכת רק ליחידי סגולה – אנשים המורמים מעם. הרי בבית דין של מעלה לא שואלים על חומרות ועל הנהגות נשגבות. אם שואלים את השאלה הזו יחד עם שאלות נוספות העוסקות במהות הווייתו של האיש הישראלי, נשאת ונתת באמונה? קבעת עיתים לתורה? על כרחך שהצפייה לגאולה היא חובתו של כל יהודי, כמו החובה לשאת ולתת באמונה ולקבוע עיתים לתורה.
אך לצערנו הרב לא כך הם פני הדברים בקרב רבים מאיתנו. הסיבה לכך היא משום שמצוות אבלות על חורבן הבית ועל גלות עם ישראל, לא קלה היא עבור מי שאינו חש בחיסרון הבית. וכי איך יוכל אדם להתאבל על גלות עם ישראל, אם הוא לא מרגיש כלל שהוא בגלות. הוא הרי יושב בביתו, אוכל את לחמו, מנהל את סדר יומו כלבבו ועולם כמנהגו נוהג, ולכאורה הכל בסדר. וגם אם לא הכל ממש מסתדר, זו בעיה אישית שלו, ברצונו הוא יטפל בה, וברצונו הוא יתעלם ממנה, מי חושב בכלל על הצרות של כלל ישראל, על חורבן הבית הגדול – ביתו של הי"ת, על גלות העם ועימם גם גלות השכינה, כל זה רחוק מאיתנו.
אם כן, חובת ה'ציפייה לגאולה', פירושה: לצאת מהמסגרת המצומצמת – החשיבה הבלעדית על מה שקורה איתנו ועל צרותינו האישיות. עלינו להביט בעיניים רחבות מחוץ למסגרת האנוכית, לתת את הדעת על צרת הכלל, לחשוב ולדמיין מה היה כאשר היה לנו בית מקדש, הרי ה'קרבת אלוקים' שהיתה באותם ימים בלתי ניתנת לתיאור, בית המקדש היה מקום להשראת השכינה בתוך עם ישראל, וכשה' משרה את שכינתו בתוכנו הרי השפע הרוחני והגשמי שיורד לעולם הוא לאין ערוך יותר מהשפע לו אנו זוכים כעת.
על כך אנחנו צריכים להתאבל, על הר ציון ששמם, שועלים הלכו בו, על קרבנות שמכפרים עוונות שאינם. לזאת אנו צריכים לצפות, ל'קירבת אלוקים' שמשפיעה שפע רוחני גדול יותר, וסייעתא דשמיא גדולה יותר.
***
ונסיים בספור שסיפר הרה"ג ר' יצחק לוינשטיין זצ"ל. לפני יותר מארבעים שנה הפעילו בבית הוריו – שגרו בשכנות צמודה למרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי אהרן לייב שטיינמן זצ"ל – קלטת ובה הושמע שיר על המילים 'על נהרות בבל'. לאחר כמה דקות באה הרבנית שטיינמן לביתם ואמרה שראש הישיבה אומר שהשיר הזה מעורר אצלו געגועים לבית המקדש, ומקשה עליו את הריכוז בלימוד…
לו יהא וגם אנו נתגעגע, וכשנתגעגע באמת, נרצה באמת ונבקש באמת, וחזקה על תפילה אמיתית שאינה שבה ריקם, ובמהרה יבנה המקדש, ותשרה שם השכינה לעולם.