הרב בנימין בירנצוייג
פסק השו"ע בהלכות ברכות (סימן קעז סעיף א) שדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה שבאים ללפת את הפת, כגון בשר דגים וכדו', אין טעונים ברכה לפניהם כי ברכת המוציא פוטרתן, ולא לאחריהם כי ברכת המזון פוטרתן. אבל דברים שלא באים מחמת הסעודה כגון תאנים וענבים וכל מיני פירות שאין דרך ללפת בהם את הפת, אם אוכלם בלא פת טעונים ברכה לפניהם, אבל לא לאחריהם.
ובכל אלו הדברים, מבואר בשל"ה (הובא בתהלה לדוד ס"ק א) שהולכים אחר דרך העולם ולא אחר כל אדם, ועל כן פירות שבתוך סעודה צריך לברך עליהם אף אם אומר שאוכלם לשם שביעה, וכן להיפך, דגים ובשר וכדו' נחשבים תמיד כדברים הבאים מחמת הסעודה, אף אם אומר שאוכלם לתענוג.
ענין מצוי עד מאד של אכילת פירות וירקות בתוך הסעודה, הוא מנהג אכילת הסימנים בליל ראש השנה, ויש לדון על ברכתם האם צריכים ברכה בפני עצמם בתוך הסעודה?
לגבי כרתי רוביא וסילקא, כתב הכף החיים (סי' תקפג ס"ק יב) בשם ספר מטה יהודה (שם ס"ק ג) שאם אוכלם כתבשיל ובתוך הסעודה, הרי הם כדברים הבאים מחמת הסעודה ואין צריך לברך עליהם, [וראה מהרי"ל (הלכות ראש השנה אות יב עמ' רעט, הוצאת מכון ירושלים), שלא היה מברך על הכרתי 'בורא פרי האדמה' לפי שהוא כדברים הבאים מחמת סעודה], וכן כתב בספר מקראי קודש (ימים נוראים סי' ז אות א).
אכן דעת הגרש"ז אויערבך (בהסכמה למחזור המפורש, הובא בהליכות שלמה ראש השנה פ"א סי"ח), שיש לפוטרם בברכת ה'קרא' ומשום שאין ברור אם ג' מינים אלו בזמנינו נחשבים כבאים מחמת הסעודה, אבל הקרא ודאי אינו בא מחמת הסעודה, ודעת הגרי"ש אלישיב (קובץ שערי הוראה ח"ח עמ' קז) והגר"נ קרליץ (חוט שני ברכות עמ' קסח) שחמת הספק שמא מינים אלו נחשבים כבאים מחמת סעודה או לא, יש לברך על מין אחר שבודאי אינו שייך לסעודה [כגון בננה] ולפוטרם.
מדוע חזר בו מרנא החפץ חיים ממה שכתב במשנ"ב שיש לברך על לפתן בסוף הסעודה?
כתב המשנ"ב (סימן קעז ס"ק ד) שמה שמביאים מעט פירות לקינוח הסעודה שקורין 'קומפוט', זה אין בא למזון כלל רק לקינוח הסעודה, וצריך ברכה לפניו.
ורבתה בזה התהיה, האם אכן כך נהג למעשה מרנא החפץ חיים. בתשובות והנהגות (ח"א סי' קעז) הביא עדות שהחפץ חיים חזר בו מדין זה, והוא עצמו לא בירך על קומפוט, והוסיף שאף הגרי"ז מבריסק לא בירך על קומפוט אלא אכלו עם הפת. אך בארחות רבנו (ח"א עמ' פא) הובא בשם הגר"מ זקס שאמר לו החפץ חיים שדעתו נוטה שצריך לברך, אף שהיה נראה שהוא עצמו לא בירך [ואפשר שטעמו משום שהיה זה חלק מעיקר הסעודה אצלו].
והג"ר אברהם גורביץ אמר שהחפץ חיים ביאר לסבו שכשכתב את המשנ"ב היה מקובל שסעודה רגילה במסעדה לא היתה כוללת מנה אחרונה, אך משעה שהשתנה הדבר, וסעודה רגילה כללה גם מנה אחרונה, נמנע מלברך על קומפוט. וכן הובא בשם הגרי"ש אלישיב (שו"ת וישמע משה ח"ב עמ' עט) שכיון שהרגילות בזמנינו להגיש בסוף הסעודה לפתן או גלידה, מסתבר שאין לברך עליהן, ויותר נכון לאוכלם עם חתיכת פת כדי לפוטרם בודאות ולצאת מידי הספק.
ודעת החזו"א (דינים והנהגות פ"ו אות ז) שמברכים על קומפוט הבא בסוף הסעודה בלי פקפוק, וכן כתב בשו"ת אור לציון (ח"ב פמ"ו תשובה טו), וכן נהג הגרש"ז אויערבך (קובץ צהר תשס עמ' רמז הע' 48).
'ארטיק קרח' [קרטיב] האם מברכים עליו כשנאכל בסוף הסעודה?
כתב המשנ"ב (סי' קעז ס"ק ד) שכל דבר הבא בתוך הסעודה רק לקינוח ולא להשביע, אין ברכת הפת פוטרתו, כיון שאין שייך לפת.
אחד הדברים המצויים בזה הוא גלידה הנאכלת בסוף הסעודה כפי שנהוג בהרבה מקומות, שכתב בשו"ת שבט הלוי (ח"א סי' רה בהגהות לסי' קעד) שחייבת בברכה בסעודה, כיון שבאה לקינוח ולא לרוויה. וכן דעת הגרי"ש אלישיב (וזאת הברכה פ"ח אות ד והע' 12). וכן דעת הגרש"ז אויערבך (ותן ברכה ח"א עמ' פז) אף לגבי קרחון ['קרטיב']. מאידך, בשו"ת אור לציון (ח"ב פי"ב תשובה יב) כתב, שקרטיב נחשב כמשקה ממש מפני שאינו אלא משקה קפוא, ואין מברכים עליו בתוך הסעודה, ורק גלידה העשויה מבלילה של ביצים וכדו', וכן ג'לי העשוי לקינוח, שכיון שהוא קרוש ואינו מפשיר כגלידה דינם כמאכל ומברכים עליהם.
מדוע שונה דין האוכל 'ביסלי' באמצע הסעודה לאוכל 'שקדי מרק' [בלא מרק] באמצע הסעודה?
עוד מצוי בנדון זה של קינוח, שמביאים בתוך הסעודה מרק, וגם שקדי מרק לשימם בתוך המרק, רק שיש כאלו שנוהגים לאכול גם בנפרד קצת שקדי מרק והשאלה מה דין הברכה לגבם?
ולמעשה דעת הגרי"ש אלישיב (וזאת הברכה שם) שאם אוכל שקדי מרק בתוך הסעודה לקינוח בעלמא ולא ביחד עם המרק, שמ"מ אינו צריך לברך עליהם [כפי שצריך כשאוכל חטיף (ביסלי וכדו') בתוך הסעודה], הואיל ובעצם שייכים הם לסעודה שהרי נאכלים בדרך כלל עם המרק למזון ולשובע, וכן כתב בשו"ת אור לציון (שם תשובה י).
וכן מרק פירות צונן הנאכל כחלק מהסעודה במקום מרק רגיל, דעת הגרי"ש אלישיב (וזאת הברכה פ"ח) שאין צריך לברך עליו בסעודה, כיון שהרגילות לאוכלו למזון ולשובע [וראה במשנ"ב ס"ק ד]. וכן דעת הגרח"פ שיינברג (שם) לגבי סלט 'וואלדורף' הנאכל לשובע בתוך הסעודה. וכן כתב הא"א (בוטשאטש, מהדו"ב) שיתכן שפירות המבושלים עם מרק נחשבים כדברים הבאים בסעודה ופטור מלברך עליהם.
'חריין', קישואים ומלפפונים חיים הנאכלים בתוך הסעודה, האם השתנה דינם בזמננו ממה שכתב המשנ"ב?
נוהגים לאכול בתוך הסעודה גם ירקות חיים כגון מלפפונים או צנון ובצל, וכן חזרת [חריין], וכתב המשנ"ב (סימן קעז ס"ק ה) שיש לברך עליהם שלא נחשבים באים מחמת הסעודה.
אמנם בזמנינו, שירקות אלו נחשבים כדברים הרגילים לאכול בסעודה לשובע, דעת הגרח"פ שיינברג (חידושי בתרא), שאין מברכים עליהם בתוך הסעודה, ורק בזמן המשנ"ב היו מינים אלו נדירים, ולא היו נאכלים למזון ולשביעה, וכן דעת הגר"נ קרליץ (חוט שני ברכות עמ' קסח), וכן העיר הגרש"ז אויערבך (קובץ צהר תשס עמ' רמז) שירקות אלו באים מחמת סעודה.
ולענין גזר [חי], דעת הגר"נ קרליץ (שם) שאם הוא חתוך הרי הוא כסלט שנחשב שבא מחמת הסעודה, אך אם הוא שלם צ"ע אם הוא נחשב כבא מחמת הסעודה, ותלוי הדבר במנהגי האכילה.
האם הריקודים הנהוגים באמצע סעודת המצוה בחתונות, נחשבים כהפסק וכסילוק הסעודה?
בדין סילוק השלחן בסוף הסעודה, כתב השו"ע (סימן קעז סעיף ב) שדברים הבאים בסוף הסעודה קודם ברכת המזון, אחר שמסלקים ידיהם מהפת וקובעים עצמם לאכול פירות ולשתות, יש לברך עליהם לפניהם ולאחריהם, בין דברים הבאים מחמת הסעודה ובין שאינם באים מחמת הסעודה, שברכת המוציא והמזון אינה פוטרת אלא דברים הנאכלים תוך עיקר הסעודה, וסיים השו"ע שדין זה אינו נוהג בימינו לפי שאין אנו רגילים למשוך ידינו מן הפת עד ברכת המזון.
ובביאור הלכה כתב (ד"ה שאין אנו רגילין) שבסעודות גדולות שרגילים למשוך ידיהם מן הפת ולערוך השלחן במיני פירות ושתיה, יש אומרים שאף בזמנינו שייך דין זה וצריך לברך עליהם, ויש אומרים שדוקא בימיהם שהיו מסלקים השלחנות קודם ברכת המזון, ונראה כסעודה אחרת, מברכים, אבל בזמננינו שאין מסלקים השלחנות קודם ברכת המזון, אף שסיימו לאכול, נחשב כבתוך הסעודה כל שלא ברכו ברכת המזון.
ומה שנהוג בחתונות שבזמנינו, להסתלק מן הסעודה ולעסוק בשמחת חתן וכלה, צידד בשו"ת שבט הלוי (ח"א סי' רה, על סי' זה) שכיון שמסלקים את האוכל ואת הכלים ואף עוקרים כמה שולחנות, אי אפשר לכאורה להמשיך לאכול אחר כך על סמך ברכת המוציא שבירך בתחילה, וצריך לברך על מה שאוכל לאחר מכן. וכן דעת הגרי"ש אלישיב (וזאת הברכה סוף פ"ח) וכן כתב בשו"ת אור לציון (ח"ב פי"ב תשובה יג).
מאידך דעת הגרש"ז אויערבך והגרח"פ שיינברג (וזאת הברכה שם) שאין זה נחשב סילוק, הואיל ואין מפנים את השולחנות אלא בשביל לפנות מקום לשמחת החתן והכלה, ועדיין בדעתם לאכול מנה אחרונה. וכן דעת הגר"נ קרליץ (חוט שני ברכות עמ' קעא) שכיון שאין מפנים את שולחן המזרח וישנו גם שולחן שמונח עליו כיבוד שעדיין נמצא במקומו, נחשב הדבר שלא הסתלק השולחן.
וכשלאחר סילוק השולחן אוכל עוגה וכדו', כתב בהגהות רעק"א (על מג"א ס"ק ה) שאין צריך לברך אחריו, שהרי לדעת רבים מן הפוסקים, ברכת המזון פוטרת מעין שלש [ראה סי' רח ס"ק עה ושעה"צ שם ס"ק עז], וכל שכן בעניננו שנאכל באופן של קבע מחמת הסעודה, ודינו כפת שברכת המזון פוטרתו, וכן כתב הערוך השלחן (ס"ד) ובאור לציון (שם).
הסרת המפה מהשלחן האם נחשבת כסילוק הסעודה? ומהי העצה להשאיר חתיכת לחם עד סוף הסעודה?
לענין מה שכתב השו"ע (ס' קעז סעיף ב) שאין אנו רגילים למשוך ידינו מן הפת עד ברכת המזון, כתב הביה"ל (ד"ה למשוך ידינו) שאם נטל הכוס לברך, הוא היסח הדעת גמור.
והסרת המפה בלבד, כתב בשו"ת אור לציון (ח"ב פי"ב תשובה יג) שנראה שאין להחשיבה כסילוק השולחן, שהרי אף אם עוקרים את השולחן לגמרי יש המפקפקים שלא לברך, משום שבזמנינו לעולם אין אנו מסלקים ידינו מן הפת עד ברכת המזון, ואם כן די לנו לומר שבעקירת שולחן ממש יש לסמוך על הסוברים שדין זה שייך אף כיום, אבל לא לענין הסרת המפה.
והרוצה לצאת מן הספק אם נחשב כסילוק, כתב הכף החיים (ס"ק יד) שישאיר חתיכת פת עד סוף הסעודה, ויכוון להדיא שאינו מסיח את דעתו מהפת, ויחשוב שבכל עת שירצה יאכל מן הפת עד ברכת המזון.