הרב יהודה יעקבזון
בפרשת השבוע, אומר אברהם אבינו ע"ה לאורחיו: "ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו". וכותב המשך חכמה: "על דרך הלצה, דשיטת ה'יראים' דאכילה בלא שתיה אינו חייב בברכת המזון, לכן אמר ואקחה פת לחם, שלא אתן לכם רק לחם לאכול בלא שתיה, ולכן אַחַר, סמוך, תיכף, תעבורו, שלא תצטרכו לברך". (ואגב, זהו המקום היחיד בו משתמש המשך חכמה בביטוי "דרך הלצה").
שיטת רבי אליעזר ממיץ, בעל ה'יראים', מבוססת על דברי הגמרא על הפסוק "ואכלת ושבעת וברכת", שהוא המקור בתורה לברכת המזון: "ואכלת – זו אכילה, ושבעת – זו שתיה", וכיון שרק לאחר מכן נאמר "וברכת", הרי שרק אחרי האכילה והשתיה יחד ישנה חובת ברכה מן התורה. אולם, אף ה'יראים' עצמו מודה שאם אינו תאב לשתות, אף אם היה צמא מעט – חייב מן התורה לברך ברכת המזון אף על האכילה לבדה.
ברם, לדעת רוב הפוסקים דברי הגמרא הללו הם 'אסמכתא' בעלמא, ואין כוונת חז"ל שרק לאחר השתייה מתחייב האוכל בברכת המזון, אלא המקרא כפשוטו – שלאחר שאכל ושבע מתחייב מן התורה בברכת המזון, ואף אם היה צמא לפני ברכת המזון ולא שתה. ועיקר ההלכה כדעה זו, ולפיכך, אם אכל ושבע ולאחר מכן הסתפק אם ברך ברכת המזון, "ספקא דאורייתא לחומרא", ועליו לברך מספק, אף במקרה שהיה צמא לאחר אכילתו ולא שתה. ומאידך, אם אכל ושתה, אך לא שבע, אינו מברך מספק, אם כי גם במקרה כזה ראוי ליטול ידיים ולאכול לחם בשנית, כדי לברך ברכת המזון.
אולם, לכתחילה ראוי לשתות תמיד לפני ברכת המזון, משתי סיבות: האחת – כדי לקיים את מצות ברכת המזון מן התורה אף לשיטת ה'יראים'; והשניה – שאם היה צמא לפני ברכת המזון ולא שתה, וישתה מיד לאחריה, יתכן שלדעת ה'יראים' יתחייב שוב בברכת המזון, כיון שלדעתו רק עתה חל עליו החיוב מן התורה. ואף מי שאין ברשותו משקה לשתות כי אם כוס אחת של יין, עדיף שישתה אותה לפני ברכת המזון, מאשר שיברך עליה ברכת המזון; אולם, אם שלשה אנשים אוכלים יחד ואין ברשותם כל משקה מלבד כוס אחת יין, עדיף ש'יזַמנו' ויברכו ברכת המזון על כוס יין, מאשר שישתו לפני ברכת המזון.
[שו"ע קצז, ג-ד, משנ"ב כה, כו ו־כח, ושעה"צ יח; ביאורים ומוספים דרשו, 26-27; משנ"ב קפד, טו ו־כב, ושם קעד, ה, ושעה"צ יא]