חג מתן תורה עומד בפתחנו, וממש לפניו יום השבת בו נקרא פרשת נשא, בפרשה זו מתוארים כל קרבנות הנשיאים אחד לאחד. וכבר עמד על כך הרמב"ן, מדוע צריכה התורה לפרט בכל נשיא ונשיא מה הכיל קרבנו, והרי קרבנות כולם היו שווים, ודי בכך אם היתה כותבת התורה את קרבנו של הראשון 'נחשון בן עמינדב', ותסיים 'וכן הקריבו הנשיאים איש איש ביומו'.
אלא כותב ע"כ הרמב"ן וז"ל: והנכון בטעם הכתוב, כי הקב"ה חולק כבוד ליראיו כמו שאמר 'כי מכבדי אכבד', והנה הנשיאים כולם ביום אחד הביאו הקרבן הזה שהסכימו עליו יחד, ואי אפשר שלא יהיה אחד קודם לחברו, אבל רצה להזכירם בשמם ובפרט קרבניהם ולהזכיר יומו של כל אחד, לא שיזכיר ויכבד הראשון 'זה קרבן נחשון בן עמינדב', ויאמר וכן הקריבו הנשיאים איש איש יומו, כי יהיה זה קיצור בכבוד האחרים, עכ"ל.
מלמדת אותנו התורה פרק מוסר השכל בזהירות בכבוד הזולת בדקות שבדקות, עד כדי כך שאפילו הנשיאים ברום דרגתם, שלכאורה מה להם ולכבוד הזה ששמם יוזכר עם פירוט קרבנם, מ"מ אנו מצד עצמנו צריכים להיזהר בכבוד של כל אחד ואחד, ואפילו ברמה הקלה ביותר. כמה מתאים לקרוא פרשה זו סמוך כ"כ לחג השבועות, כי הרי נאמר 'דרך ארץ קדמה לתורה', א"כ בשבת שקדמה למתן תורה נלמד ביתר שאת פרק חשוב בהלכות דרך ארץ – זהירות בכבוד הזולת.
מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי אלעזר מנחם מן שך זצ"ל רגיל היה לספר לתלמידיו, כדי לחזקם בענין הכבוד לזולת, את הסיפור הבא: רגיל היה רבי חיים מבריסק זצ"ל לצאת מביתו תוך כדי לימודו, כדי לשאוף מעט אויר צח, ובכך תתברר לו הסוגיא היטב. ביציאות אלו לא היה לובש את הכובע והחליפה, אלא היה יוצא מביתו תוך כדי לימודו, בצורה בה היה לומד – ללא כובע וחליפה.
פעם אחת עבר רבי חיים בטיולו ליד תחנת הרכבת, באותה עת ירד מן הרכבת אדם שלא הכיר את רבי חיים, ופנה אליו כדי לברר כתובת מסוימת, שהיא האכסניה אליה היה צריך האורח להגיע. רבי חיים הסביר לו כיצד עליו ללכת כדי להגיע אל הכתובת, אך הנוסע לא הבין את הסברו. משראה רבי חיים שאינו מבין, ליווה אותו אל הכתובת המיועדת.
בדרך פנה האורח אל רבי חיים בבקשה: "עייף אנוכי מהדרך הארוכה, התוכל בבקשה לעזור לי ולשאת את מזוודתי?" "בוודאי" ענה לו רבי חיים, ותיכף נטל את מזוודתו מידו ונשא אותה, לאחר כמה דקות ביקש רבי חיים מהאיש שכעת ישא הוא את המזוודה הכבדה, אך האיש ענה לרבי חיים "הרי כבר אמרתי לך שאני עייף מהדרך ואין לי כח, הואיל נא בטובך להמשיך לשאת את המזוודה". ורבי חיים בענוותנותו המשיך במשא הכבד, כך המשיכו בדרכם עד שהגיעו מעט לפני הכתובת של האכסניה, אז אמר רבי חיים לאורח: "הנה בעוד כמה מטרים תגיע אל המקום אשר חפצת, עד כאן, יותר אינני מלווה אותך ולא נוטל את חפציך", לא עזרו לאיש כל הפצרותיו כי ימשיך רבי חיים לישא את מטלטליו, רבי חיים בשלו, "עד כאן ולא יותר".
למחרת היום לקח המארח בעל האכסניה את האורח לבקר את רב העיר, הלא הוא רבי חיים מבריסק – מי שליווה את האורח ואף נשא את מזוודתו, והנה כאשר הגיעו אל ביתו, חשכו עיני האורח, הוא נדהם לגלות כי האיש שכ"כ הטריח לשאת את חפציו, הוא לא אחר מאשר גדול הדור רבי חיים מבריסק, הוא לא ידע את נפשו מרוב בושה ומיד ניגש להתנצל בפני רבי חיים על קורות יום האתמול, רבי חיים בטוב לבו מחל לו בלב שלם, והרגיע אותו על שזיכהו במצווה.
אחר ההתנצלות פנה האורח אל רבי חיים: "תורה היא וללמוד אני צריך, ילמדני רבנו, מדוע לא יכול היה לעזור לי בצורה מושלמת וליטול את המזוודה עד הכתובת אליה ביקשתי להגיע?", ענה לו רבי חיים: "חששתי שמא בעל הבית יראה שהטרחת אותי לסחוב את המזוודה, והוא בודאי יגער בך על שהעזת להטריח את הרב, לכן העדפתי שתקפיד עלי ותגער בי על שאינני עושה את המצווה בשלמות, ובלבד שלא תתבייש מהמארח שלך!".
***
שבת אחר הצהריים, חברותא צעיר עומד בפתח ביתו של הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל. בטעות לחץ הוא על הפעמון במקום לנקוש בידיו על הדלת. הבחור מיד הרגיש בטעות ונחרד "אוי ויי, שבת היום, מה עשיתי" וכמובן הפסיק לצלצל והמשיך בנקישה על הדלת.
רבי אברהם לא פתח, עברו כמה דקות, והנה הוא שומע שרבי אברהם קורא מתוך ביתו: "רגע רגע, כבר פותחים!!", ואז פתח רבי אברהם חריץ קטן בלבד, ובהצצה קלה כשהוא לבוש בבגדי שינה, שאל את הבחור כמתנצל "האם אתה דופק כבר הרבה זמן? מיד אני פותח!".
רבי אברהם שב פנימה וכעבור דקה או שתיים חזר כשהוא לבוש בבגדי שבת ופתח את הדלת לרווחה, ורבי אברהם והחברותא ישבו ללמוד כאוות נפשם הטהורה.
הבחור שהכיר את סדר יומו של רבי אברהם, ידע שאינו נוהג לישון בשעות אלו, וכמובן שלא בבגדי שינה, והבין מיד את פשר התנהגותו של רבי אברהם, הוא לא רצה שיתבייש בטעות של צלצול הפעמון, ולכן העלה בלבו הרגיש רעיון כיצד ישמור על כבודו של הבחור, ובכך נתן לו הרגשה שכלל לא שמע את הצלצול.