יום שני ב' באלול תשע"ט
מדוע נוהגים לעמוד בעת אמירת 'ברכת החודש'?
מנהג ישראל מימות עולם, לומר בשבת שלפני ראש חודש (למעֵט ראש חודש תשרי), לאחר קריאת ההפטרה, את 'ברכת החודש'. והיינו, שמכריזים אימתי יהיה ראש חודש, בנוסח של ברכה: "מי שעשה ניסים לאבותינו... הוא יגאל אותנו... ראש חודש פלוני ביום פלוני... יחדשהו הקדוש ברוך עלינו ועל כל עמו בית ישראל... לטובה ולברכה...". וטעם המנהג – להודיע לציבור בזמן שבו כולם נאספים, אימתי יחול ראש חודש, על מנת שיזהרו בהלכות ראש חודש, ובהלכות המועדים והתאריכים החלים בחודש זה.
ומכיון שבברכת החודש יש דמיון מה ל'קידוש החודש' שנעשה בזמן חכמינו ז"ל, שהיו קובעים את ראש החודש על פי ראיית הלבנה בפועל ומכריזים על תחילת החודש; נוהגים בעת אמירתה שני מנהגים הקשורים בקידוש החודש: האחד, לאומרהּ בעמידה, כפי שעמדו העם בשעת קידוש החודש לאחר שהכריז ראש בית הדין שהחודש מקודש, וענו: 'מקודש מקודש'; (ובחלק ממעמד קידוש החודש יתכן שאף בית הדין עמדו על רגליהם, ראה במקורות). והשני, להכריז את זמן מולד הלבנה, כזכר לידיעת בית הדין את זמן המולד על פי עדים, בטרם קידשו את החודש. ובמידה ולא ידוע זמן המולד, אין להימנע מאמירת ברכת החודש.
[משנ"ב תיז, א, ושעה"צ א; ביאורים ומוספים דרשו, 1, 2, 3, 6, 7 ו־9]
מי העניק לערב ראש חודש את הכינוי 'יום כיפור קטן'?
בברכה האמצעית שבתפילת מוסף של ראש חודש, אנו אומרים: "ראשי חודשים לעמך נתת, זמן כפרה לכל תולדותם"; ופירשו ראשונים ש'תולדותם' היינו תולדותיהם של החודשים, שהם העוונות שנעשו בהם, ועולת המוסף של ראש חודש היתה מכפרת על כל תולדות ימי החודש שעבר. וכתבו הפוסקים, שגם בזמננו ראש חודש הוא זמן כפרה; ולכן יש לעשות תשובה בערב ראש חודש על כל הנעשה במשך החודש, ואז יהיה ראש החודש זמן כפרה. ורבי משה קורדובירו, היה מכנֶה את יום ערב ראש חודש: 'כיפור קטן', כלומר, שהוא כעין בבואה של יום הכיפורים.
וכבר בזמן הראשונים היו שנהגו להתענות בערב ראש חודש. והנוהג להתענות, לא ישתהה בלילה בתעניתו, אלא יאכל מיד, כדי שלא יהיה מעונה בראש חודש. ובמקומות רבים נהגו לומר בערב ראש חודש 'סליחות', והן מכונות 'סדר יום כיפור קטן', על פי דברי הרמ"ק הנ"ל. והן נאמרות בשעת תפילת המנחה, מיעוטן לפני התפילה, ורובן לאחריה.
וכשראש חודש חל בשבת, או ביום ראשון, אומרים את הסליחות ביום חמישי, כיון שאין ראוי לומר סליחות במנחה של ערב שבת. וכן מקדימים את התענית ליום חמישי; אך כשראש חודש חל בשבת, אלו שאינם אומרים סליחות מתענים ביום שישי.
[משנ"ב תיז, ד; ביאורים ומוספים דרשו, 21-22]
מנהג הנשים שלא לעשות מלאכה בראש חודש – מקורו, טעמו, והלכותיו.
נאמר במדרש, שבשעה שרצו אנשי דור המדבר לקחת את תכשיטי נשותיהם לעשיית העגל, סירבו הנשים לכך, וכשכר על כך ניתן להן מעין 'יום טוב' בראשי החודשים; וכלשון חכמינו ז"ל: "ונתן להן הקדוש ברוך הוא שכרן בעולם הזה, שהן משַׁמְּרות ראשי חודשים יותר מן האנשים". וביארו הראשונים, שהנשים נוהגות שלא לעשות מלאכה בראש חודש. וישנם טעמים נוספים למנהג זה.
ומנהג קדום זה, הוא בכלל המנהגים שקיבלו עליהם דורות קודמים, המחייבים את כל הדורות שאחריהם; ויש מהראשונים שכתב "שקבעוהו לחוק מימות משה רבינו". אולם, המנהג אינו מחייב להימנע מכל מלאכה, כיון שאף בזמן הקדום היו שנהגו להימנע מכל מלאכה, והיו שנהגו להימנע רק מחלק מהמלאכות; ועיקרו של המנהג הוא – שאשה לא תנהג בראש חודש כיום חול לכל דבר.
ובזמננו אין מנהג בשום מקום להימנע מכל מלאכה; ובמקומות רבים המנהג הוא להימנע מתפירה ומסריגה, ויש שנהגו להימנע מכביסה. ולאלו שנהגו להימנע מכביסה – נחלקו הפוסקים אם כביסה במכונה היא בכלל האיסור; ויש שהחמירו אף בתליית כבסים לייבוש, ובגיהוץ. ומלאכה המותרת בחול המועד, מצד עצמה, או מצד סיבה של צורך היום, 'דבר האבד', וכדומה – מותרת בראש חודש בכל מקום.
[שו"ע תיז, א, משנ"ב ג-ד, וביה"ל ד"ה והנשים; ביאורים ומוספים דרשו, 13-14]