מנהגים שונים של בני אשכנז בפסח
* מוצרי חלב, דגים מלוחים, ירקות כבושים, וכיוצא בהם, שנמלחו במלח שלא נבדק כראוי מחמץ – מנהג בני אשכנז שלא לאוכלם בפסח. אולם, באלו מהם שנהוג לשוטפם במים לפני אכילתם בכל ימות השנה, נהגו לאוכלם לאחר שטיפתם במים תוך כדי שפשוף, שלוש פעמים. ובנוגע לדגים מלוחים – החמירו שלא לאכול אף כאלו שנהוג לשוטפם.
* מנהג נוסף נהגו בני אשכנז, שלא להשתמש בפסח במשקה או במאכל הנלקח מתוך כלי שמשתמשים בו במשך כל ימות השנה לצורך סעודות חמץ.
* עוד נהגו בקרב בני אשכנז, שמשקה ששהה בכלי חמץ אין שותים אותו בפסח. ואם ידוע שהכלי נוּקָה היטב לפני שהכניסו לתוכו את המשקה, מותר לכל הדעות לשתותו.
* מאכל שהיה מונח ללא כיסוי במקום שמנפים בו קמח, באופן שקיים חשש כי מעט מ'ענן' הקמח העולה לאוויר בשעת הניפוי נח על גבי המאכל – אסור לאוכלו בפסח אף לאחר שטיפה.
מושגים שונים בהלכות תערובות ודינם בנוגע לאיסור חמץ
* 'דבר חריף' שהתבשל בכלי שבלוע בו איסור – יש אומרים שהוא נאסר אף אם חלפו עשרים וארבע שעות מעת שנבלע בו האיסור, משום שבכוח החריפות הוא משביח את הטעם הבלוע בכלי; ויש אומרים שלא נאמר דין זה אלא בצמח ה'חילתית'. והרמ"א פס'ק כדעת המחמירים.
* בדרך כלל, טעם הבלוע בכלי אינו נפלט ממנו אלא על ידי חום של בישול, אפייה, וכדומה. אולם, 'דבר חריף', יש בכוחו להפליט טעם בצירוף 'דוחקא דסכינא', כלומר, שבעת חיתכו בסכין, השילוב של החריפות עם החיכוך בסכין – גורמת לכך שטעם הבלוע בסכין נפלט.
* מאכל פרווה שהתבשל בסיר בשרי, טעם הבשר שנפלט מהסיר ונבלע במאכל הפרווה, מכונֶה 'נותן טעם בר נותן טעם', ובקיצור: 'נ"ט בר נ"ט'. והיינו, שהטעם שהכלי בלע מהמאכלים הבשריים שהתבשלו בו, הוא 'טעם ראשון', והטעם שהכלי פולט למאכל הפרווה, הוא 'טעם שני', וטעם זה קלוש הוא, ואין בכוחו להפוך את מאכל הפרווה לבשרי, ולכן מותר לאוכלו ביחד עם חלב. ויש אומרים שהיתר זה אמוּר רק בנוגע למאכל פרווה חם שהונח בכלי בשרי, או מאכל פרווה צונן שהונח בכלי בשרי חם; אבל מאכל פרווה שהתבשל בכלי בשרי, על ידי הבישול נפלט טעם חזק מהכלי ונבלע במאכל, והוא נחשב כ'טעם ראשון'. ולכתחילה מחמירים כדעה זו.
* אסור להכניס דבר איסור לתערובת של היתר על מנת 'לבטלו'. איסור זה נקרא: "אין מבטלים איסור לכתחילה".
* מאכל שנחתך בסכין שמשתמשים בה לחיתוך חמץ – אסור לאוכלו בפסח. ואם החיתוך התבצע לפני הפסח, ניתן להתיר את אכילתו על ידי הדחת מקום החיתוך במים, או גירוד מקום החיתוך. אך אם ידוע שהסכין היתה נקיה בעת החיתוך, המאכל שנחתך בה מותר בפסח; למעֵט אם מדובר בסכין שבלוע בה טעם חמץ, שאם חותך בה מאכל חם או 'חריף', אזי החוֹם, או החריפות בשילוב עם כוח דחיקת הסכין, מפליטים ממנה את טעם החמץ. ואף אם כבר חלפו עשרים וארבע שעות מאז שבלעה את טעם החמץ – פעמים שמאכל החריף אסור, מחמת שהוא 'משביח' את הטעם.