הרב ישראל ליוש
"וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן" (שמות ל"ה, כ"ז)
וברש"י כתב: "אמר ר' נתן, מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחילה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחילה? אלא כך אמרו נשיאים, יתנדבו צבור מה שמתנדבים, ומה שמחסרין אנו משלימין אותו, כיון שהשלימו צבור את הכל, שנאמר 'והמלאכה היתה דים', אמרו נשיאים מה עלינו לעשות, הביאו את אבני השהם וגו', לכך התנדבו בחנוכת המזבח תחילה, ולפי שנתעצלו מתחילה, נחסרה אות משמם, 'והנשאם' כתיב".
הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל מעורר ע"כ שחיסרון אות משמם אינו דבר של מה בכך, שהרי כאשר רצה משה רבינו להציל את יהושע מעצת המרגלים הוא הוסיף לשמו את האות 'יו"ד', וכמו"כ חז"ל מספרים שכאשר החליף הקב"ה את שמה של 'שרי' ל'שרה' עלתה ה'יו"ד' לפני כסא הכבוד והתלוננה לפניו על יציאתה משמה של צדקת, ולא נחה דעתה עד שהבטיח לה שהיא תיכנס לשמו של יהושע. הדברים הם אכן למעלה מהשגתנו, אך מכל זאת למדים אנו שחיסרון ה'יו"ד' משמם של הנשיאים, יש בזה אמירה מיוחדת.
וזאת עלינו להבין, מה היה חטאם הגדול של הנשיאים, לכאורה הם הציעו הצעה טובה מאוד: "יתנדבו צבור מה שמתנדבים, ומה שמחסרין אנו משלימין אותו", ואכן בסוף הם הביאו את הדבר היקר ביותר, אבני השוהם ואבני המילואים, הרי אין לך התנדבות גדולה מזו, כי הם הרי הביאו את מה שאחרים לא הביאו!
אלא, אם נעיין בדברי רש"י נמצא תשובה: "לפי שנתעצלו מתחילה", יכולות להיות שתי סיבות לכך שהם לא התנדבו בתחילה: או שאכן כוונתם טובה, כדי שהתנדבותם תהיה מועילה ביותר והיא תשלים חיסרון, או שזה נובע מעצלות. חז"ל מגלים לנו ששורש הענין שלא הביאו בתחילה היה 'לפי שנתעצלו' והיא הסיבה שהניעה את כל החשבונות שנראו צודקים, ה'יודע מחשבות' וה'מבין אל כל מעשיהם' תבע את הנשיאים ע"כ והטיל עליהם את העונש הכבד של חיסרון אות משמם.
פעמים שגם אנו מתרצים את התנהגותנו בחשבונות רוחניים, שנראים לכאורה צודקים ונכונים, אך עלינו להתבונן בשורש הדברים, אם הם אינם כיסוי לעצלות או לכל מידה רעה אחרת. אל לנו חלילה לגייס את היצר הטוב כדי לגונן על מעלליו של היצר הרע…
רבות סופר על מעשי הצדקה של הגאון רבי נחום מהורדנא זצ"ל, רבו של מרנא החפץ חיים זצ"ל. אף בעת זקנותו, כאשר גופו היה חלש ומיוסר לא הירפה ממעשי הצדקה, והיה מסתובב ברחבי העיר לאסוף כסף לעניים ונצרכים.
פעם אחת בשעות הלילה המאוחרות, הסתובב רבי נחום ברחוב ועסק באחת מפעולות הצדקה, לפתע מעד, נפל ונפצע קשה. באותה עת עבר במקום בעל עגלה יהודי, הוא שמע את גניחותיו וצעקותיו ומיהר לעזור לו, הוא תמך בו והושיבו בעגלתו, והחל בנסיעה לכיוון ביתו של רבי נחום.
לאחר רגעים מועטים של נסיעה, ביקש רבי נחום מהיהודי מטיבו לעצור. "מדוע לעצור?", שאל אותו היהודי, "אני אסיע אותך לביתך!", הציע בעל העגלה לסיים את המצוה. "לא, תודה!", ענה רבי נחום, "עלי להמשיך להתרים יהודים למצווה חשובה!". "אבל מדוע בשעה כה מאוחרת בלילה?", תמה בעל העגלה, "ועוד במצב כזה כשהרב עדיין כאוב ופצוע?", הוסיף היהודי לתמוה.
"אענה לך בשאלה", אמר לו רבי נחום, "האם אתה היית מסתובב בשעה כה מאוחרת בעיר?", "כן", ענה לו בעל העגלה, "הרי עלי לפרנס את אשתי וחמשת ילדיי!". "אם כן", השיבו רבי נחום, "הדברים קל וחומר, אם אתה שמזונות שש נפשות עליך, היית מסתובב בעיר בשעה כה מאוחרת, אני, שמאות נפשות נשענות עלי, ומחכות שאביא להן מזון, לא אמשיך להסתובב בעיר ולעסוק לפרנסתם?!"…
מוסר השכל רב נלמד מספור זה. הרי יכול היה רבי נחום לתרץ תירוצים נכונים והוגנים, כדי לשוב לביתו ולהפסיק לעסוק במעשי החסד, אבל הוא לא חיפש תירוצים, הוא חיפש לעשות חסד.
גם הספור הבא ילמדנו לקח דומה: סוחר גדול, מחשובי הסוחרים בעיר, נכנס פעם לביתו של מרן ה'חתם סופר' זצ"ל ובפיו בקשה: "עסקי המסחר שלי נקלעו כעת למצב קשה, זקוק אני לעצה ולברכה, מה אעשה כדי לצאת מן המיצר? ברכני גם שאצליח לצאת מאפילה לאורה!".
"אם רוצה אתה לצאת ממצבך הקשה ולזכות לראות אור בעסקיך" – אמר לו החתם סופר – "הרי אחיך עני הוא, ומצבו קשה מאוד, אל תתעלם ממנו, עזור לו מעט בפרנסתו". "אבל, כבוד הרב, הוא אשר אמרתי שמצבי כעת קשה ובקושי מכלכל את עצמי, כיצד דורש ממני הרב לעזור גם לאחי?" – שאל הסוחר, "בעזרת ה', כאשר אצא ממצבי זה ואחזור לעצמי, בוודאי אעזור לו" – הבטיח.
"הבט" – ענה לו ה'חתם סופר' – "כשעם ישראל היה משועבד במצרים הקב"ה אמר: 'וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל', מה זה 'וגם'? מי עוד שמע חוץ ממנו? אלא בשעה שבני ישראל נאנקו תחת עול מצרים, כל אחד אמנם היה עסוק בצרתו, אך זה לא מנע ממנו לשמוע גם את צרת אחיו, הסובל בדיוק כמותו, וכל יהודי אף השתדל לעזור לאחיו השוהה בצרה אף הוא, ובזכות שמיעת האחים זה לזה, שמע אף הקב"ה את צרתם והושיעם, אם כן" – סיים ה'חתם סופר' – "לך גם אתה ועזור לאחיך המרגיש בדיוק כמותך, והקב"ה ישמע את צעקת שניכם ויושיעכם".