כהנים העולים לדוכן ואין להם אפשרות לעבור אלא כנגד המתפלל, דעת החזו"א (הגר"ח קניבסקי בשמו, דעת נוטה עמ' שפב) שמותר להם לעבור, כיון שהוא לצורך מצוה דאורייתא.
וכהן שלצורך נטילת ידיו לברכת כהנים צריך לעבור כנגד המתפלל, דעת הגרי"ש אלישיב (ארבע אמות של תפלה עמ' שצט, ושיעורי מרן הגרי"ש אלישיב ברכות כז, א) שמותר לו לעבור, שכן באיסור לעבור נאמרו ב' טעמים, או מטעם שמבטל כוונתו של המתפלל, ולענין מצוה יש לסמוך על דעת המקילים שהיום אין כוונה אמיתית בתפילה, או מטעם שמפסיק בין המתפלל לשכינה, ולטעם זה מותר לצורך מצוה [ובד' אמות של תפלה כתב שם שהגריש"א אמר לו שכן נהגו בירושלים]. ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' י) כתב שאם אי אפשר באופן אחר, יעבור בצידי המתפלל, שכיון שהוא לצורך מצוה נחשב כשעת הדחק, ואפשר לסמוך על הא"ר שמהצדדים שלפניו מותר לעבור. מאידך, בשו"ת אור לציון (ח"ב פ"ז תשובה כא) כתב שאסור לו לעבור, ויסמוך על הנטילה שנטל בבוקר, אלא אם כן לא נטל את ידיו בבוקר כראוי, כגון ביום כיפור ותשעה באב או שהסיח דעתו מהנטילה בבוקר.
וישראל הרוצה לעבור כנגד המתפלל כדי לעמוד בברכת כהנים כשפניו כנגד פני הכהנים, דעת הגר"ח קניבסקי (נשיאת כפים כהלכתה עמ' קנו) שאסור לעשות כן [ראה דעת נוטה (עמ' שפג) ששם נשאל כהאי גוונא וענה 'אולי יפסע מהצד'], ודעת הגרש"ז אויערבך (שיח הלכה ח"ג סי' קכח ס"ק עח) שאם עובר רק מהצד המנהג שלא לחשוש לזה אפילו לכתחילה.
האם כהן יכול לעלות לדוכן בנעלי בית?
כהנים העולים לדוכן, לא יעלו במנעליהם, כך פסק השו"ע (סימן קכח סעיף ה), ובטעם הדבר כתב המשנ"ב (ס"ק טו) שחוששים שמא תפסק לו הרצועה וגנאי הוא לכהן, ויתלוצצו עליו שסנדלו מותרת ולכך יקשרנה בעוד חבריו מברכים, ויאמרו שהוא בן גרושה ובן חלוצה ולכן יושב ולא עולה לדוכן. ולא פלוג חכמים בתקנתם ואסרו גם מנעלים לא רצועות.
אכן בתי שוקיים [הם מנעלים ארוכים המגיעים עד הירך, ואין בהם את החשש של שמא יקשרנו כלל] כתב השו"ע שמותר לעלות איתם לדוכן, והרמ"א כתב שיש מחמירים אם הם של עור, וסיים שנהגו להקל במקצת מקומות, וכתב המשנ"ב (ס"ק יח) שמכל מקום בבתי שוקיים הנוהגים ללכת איתם בשוק בטיט, אין להקל בהם מפני כבוד הציבור, והוסיף שלפי זה גם במנעלי גומי שלנו [ערדליים] אין ללכת כי הדרך ללכת בהם בשוק בטיט.
ובנעלי בית שלנו [העשויות מבד או גומי וכדו'] שאין הולכים בהן בשוק בטיט, וכן כל נעליים כיוצא בהן, כתב בשו"ת פנים מאירות (ח"ב סימן כח, והביאו גם השע"ת כאן ס"ק ז) וכן הבן איש חי ( שנה א פרשת תצוה אות ו), שאין עולין בהם לדוכן. ודעת הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה תפילה פ"י סי"א) שמעיקר הדין יכולים לעלות בנעלי בד ללא שרוכים לדוכן [ולדעתו הפנים מאירות אסר דוקא בנעלי בד הקשורות בשרוכים], אולם ראוי להחמיר בדבר, משום שקלי הדעת יבואו להתיר הכל.
האם מותר לכהנים בחורים בישיבה קטנה לעלות בקביעות לדוכן?
קטן שהביא שתי שערות, כתב השו"ע (סימן קכח סעיף לד) שמותר לו לעלות לדוכן דוקא באקראי ולא באופן קבוע עד שיתמלא זקנו, שאז יכול לעלות לישא כפיו אפילו ביחידי, וכל שהגיע לגיל שראוי להתמלא זקנו, אף על פי שלא התמלא זקנו, נקרא התמלא זקנו.
ובטעם הדבר שמי שעדיין לא הגיע לגיל שהתמלא זקנו, לא יעלה בקביעות לדוכן, כתב המשנ"ב (ס"ק קכד) שהוא מפני כבוד הציבור, שאין כבוד לציבור שיברכם תמיד בקביעות וביחידי מי שלא התמלא זקנו.
ובישיבות לצעירים שרוב ציבור המתפללים הם נערים שעדיין לא התמלא זקנם, כתב בשו"ת אור לציון (ח"ב פ"ח תשובה ז) שכיון שהציבור הוא בגיל זה, אין בכך חסרון של כבוד הציבור, ונושאים כפיהם [ואפילו שיש שם רב או מחנך, ואף אם הם כהנים].
ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סימן טו) כתב, שהבחורים יקבעו תור ביניהם ויעלה כל יום כהן אחר שלא התמלא זקנו, כדי שלא יעלה בקביעות כהן אחד שלא נתמלא זקנו.
ואם ברוב הפעמים עולים לדוכן כהנים שנתמלא זקנם, כתב בשו"ת מנחת יצחק (שם) שיכול זה שלא נתמלא זקנו לישא כפיו גם באותם הימים שהכהנים שנתמלא זקנם אינם נמצאים, ונחשב בגדר 'אקראי', כי אותם הימים שעלו עמם אינם עולים בחשבון, וממילא הימים שמברך לבדו, אינם אלא אקראי.
מדוע התפילה לביטול חלומות, נאמרת דוקא בשעת ברכת כהנים?
מי שראה חלום ולא ידע פשרו, כתב השו"ע (סימן קל סעיף א) שיאמר בשעה שהכהנים עולים לדוכן 'רבונו של עולם אני שלך וחלומותי שלך וכו".
והטעם שאמירת 'רבש"ע' שייכת לברכת כהנים, כתב רב נסים גאון (ברכות נה, ב) בשם מדרש תנחומא פרשת נשא שנסמך על הפסוק "הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל, כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה איש חרבו על ירכו מפחד בלילות", ומרמז על ששים אותיות שבברכת כהנים שכולם אחוזים בשמות הקב"ה, ומסוגלים להסיר את פחד החלום הרע שראה בלילות.
ובחידושי המאירי (שם) כתב הטעם, שזמן התפילה ובפרט שעת ברכת הכהנים הוא שעה שהציבור מכוונים ליבם ביותר.
טעם נוסף כתב התורת חיים (בבא קמא נה, א ד"ה הרואה הספד), שכיון שהחלום הוא נבואה וברכת כהנים כדמות נבואה היא, לכן מתבטל חלומו בששים חלקים נבואה גדולה של ברכת הכהנים. ובתיבת גמא (לבעל הפמ"ג, פר' מקץ אות ד) כתב, שחלומות ישראל שלא כחלומות עכו"ם אפשר לבטלם, כיון שאינם על ידי שר, ולכן הכהנים המקבלים שפע מהקב"ה הם המתאימים לבטל החלום.
כיצד ינהג מי שמתפלל במקום שנוהגים לומר תחנון קודם 'והוא רחום' או להיפך, שלא כמנהגו?
בענין המנהג היכן לומר את נפילת אפיים בשני וחמישי, שאז אומרים 'והוא רחום' האם לפני או לאחרי? משמעות דברי המשנ"ב (סימן קלא ס"ק א) שאומרים, אחרי והוא רחום, ממה שכתב על ההלכה שאין לדבר בין שמונה עשרה לנפילת אפיים, שזה דווקא כמפסיק ועוסק בדברים אחרים לגמרי אבל לא לגבי דבר שבקדושה כגון מה שמפסיקים בתחינות של 'והוא רחום' לפני נפילת אפיים [בימי שני וחמישי]. אכן, יש נוהגים להקדים נפילת אפים ל'והוא רחום', וכמו שכתב השערי תשובה (ס"ק א).
ואם נמצא בבית הכנסת שנהגו לומר בו תחנון קודם 'והוא רחום', ומנהגו אינו כן, או להיפך, דעת הגרש"ז אויערבך (אשי ישראל פכ"ה הע' כא) והגרי"ש אלישיב (תפלה כהלכתה פ"ד הע' כו) שכיון שכיום המנהגים חלוקים בכל מקום, אין בכך משום 'לא תתגודדו'. [ואם מתפלל במקום שכל הנמצאים בו נוהגים בדרך אחת, ויהיה ניכר שינוי מנהגו, דעת הגרש"ז אויערבך (אשי ישראל שם) שאפשר שינהג כמותם].
מאידך, בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ג סי' פט) ובשו"ת אז נדברו (ח"ה סי' כו, וכן הוא בבית ברוך כלל לב ס"ק קנט) כתבו, שאין לשנות ממנהג המקום.
מה הטעם שבירושלים נופלים על אפים בכל מקום גם כשאין ספר תורה?
בענין אמירת נפילת אפיים, הביא הרמ"א (סימן קלא סעיף ב) שיש אומרים שאין נפילת אפיים אלא במקום שיש ארון וספר תורה בתוכו.
ובטעם הדבר כתב המשנ"ב (ס"ק יא) שמצינו בפסוק רמז שנפילה היא לפני ארון ד' וכמו שכתוב במלחמת העי "ויפול על פניו לפני ארון ד". ומטעם זה כתב הגרי"מ טוקצ'ינסקי (בספרו הלכות ארץ ישראל סי' א אות ס"ט), שמנהג ירושלים ליפול נפילת אפים אפילו במקום שאין ספר תורה, משום שבירושלים כל מקום נקרא 'לפני ה", וכן כתב בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סי' קכט), והוסיף, שאין הנהגה זו נחשבת שינוי מנהג, וכל אדם שבא לירושלים צריך לנהוג כן.
ומפני שהטעם הוא משום קדושת ירושלים, דעת הגרש"ז אויערבך (אשי ישראל פכ"ה הע' לט) שיש לנהוג כן רק בירושלים שבין החומות המקודשות בקדושת ירושלים, ולא במקומות החדשים. ולענין המנהג כתב הגרש"ז אויערבך (בתשובה להגרי"י בורדיאנסקי שם), שבכל ירושלים, אף שלא בתוך החומות, נוהגים שנופלים על פניהם אפילו שאין ספר תורה.
אולם בתשובה (כת"י, הובאה בהליכות שלמה תפלה פי"א סי"א) הוסיף, שהמדקדקים נוהגים מחוץ לחומות לאומרו בלא נפילת אפים.
מה עיקר ההקפדה במה שנופלים על אפים בעת אמירת התחנון?
בענין החיוב ליפול אפיים בעת אמירת התחנון, כתב המשנ"ב (סימן קלא ס"ק ג) שבימים הראשונים נהגו ליפול על פניהם בדרך קידה, והיינו ליפול על פניו ארצה שלא בפישוט ידים ורגלים, ועכשיו לא נהגו כן אלא בהטיית הראש וכיסוי הפנים בלבד, ונוהגים לכסות הפנים בבגד ולא די כיסוי היד שנופל פניו עליה, לפי שהיד והפנים גוף אחד ואין הגוף יכול לכסות עצמו [ולכן נהגו ליפול על היד כשהבגד מבדיל בין פניו לידו].
ומשמע שעיקר הקפידא הוא כיסוי הפנים, ובטעם הדבר, כתב רבנו בחיי (במדבר טז כב) שהוא מתכסיסי התפילה, מפני שכיסוי הפנים הוא מדרכי הענוה והבושה לפי שהמתפלל שכינה כנגדו, והכל ליראת ד' יתברך. ובמטה משה (סי' רד) כתב, שטעם כיסוי הפנים הוא כדי שלא יהא כל אחד רואה ושומע מה שחברו מתפלל, וכעין שהיה בהשתחויה במקדש, שהיה הפסק של ארבע אמות בין כל אחד ואחד, כדי שלא ישמע אדם את חברו ויתבייש ממנו.
והשיירי כנסת הגדולה (אות י) כתב, שכשמכסה המתפלל את פניו, שם הוא בזה את כל מגמתו, ומכוון היטב, ולטעם זה, כתב הגרש"ז אויערבך (מכתב בתחילת ספר שיח הלכה ח"ב עמ' ז), שעיקר ההקפדה היא שתהיינה העיניים מכוסות וסגורות.
מה עצתו של הגרח"פ שיינברג לחתן שיוכל להתפלל בבית כנסת כל שבעת ימי המשתה?
אין אומרים תחנון בבית הכנסת שמתפלל בו חתן, כך פסק השו"ע (סימן קלא סעיף ד) והוסיף הרמ"א שחתן הוא דווקא ביום שנכנס לחופה, וכתב המשנ"ב (ס"ק כו) שבזמנינו נוהגים שאין נופלים כל שבעת ימי המשתה, וסיים שלכן טוב להיזהר שלא יכנס חתן לבית הכנסת כל שבעת ימי המשתה, שנמנעין לומר תחנון בעבורו.
ודעת החזו"א (ארחות רבנו ח"ג עמ' רי), שאין החתן צריך להימנע מלילך להתפלל בבית הכנסת [וראה כף החיים ס"ק פז].
עצה לחתן הביא הגרח"פ שינברג (תפילה כהלכתה פט"ו הע' מג), שיכול החתן ללכת לבית הכנסת שאין מכירים אותו, או לעמוד בפינה נסתרת.
ומוהל, דעת הגרש"ז אויערבך (תפילה כהלכתה שם הע' מא) שלא ימנע מלבוא לבית הכנסת, ואין דינו כחתן, משום שבחתן יש אומרים שבשבעת ימי המשתה פטור מתפילה לגמרי, ועל כן גם חובת תפילה בציבור קלה אצלו. וכן דעת הגר"נ קרליץ (מים חיים טבת תשס"ט) שחלוק דינו של מוהל מדינו של חתן לענין זה, שהרי מצות המילה היא חובה המוטלת על כלל ישראל, ואילו חתן, שמחתו הפרטית היא, אלא שהציבור שמח עמו.