וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה (שמות טו, כו)
"אחד ממקורביו של המשגיח [-הגה"צ רבי מאיר חדש זצ"ל] שלן אתו בביתו בעת זקנותו, סיפר לי" – שח הגר"מ סמפולינסקי, ר"מ בישיבת 'אור אלחנן', בדרשה שנשא בבית מדרשנו – "שבלילה אחד, בשעה 2:00 אחר חצות שמע רעשים מן החדר בו ישן המשגיח. הוא ניגש לשם וראה שר' מאיר מתלבש ומתכונן לצאת מן החדר.
לא ידעתי להיכן הוא מתכונן ללכת בשעה זו, סיפר בן הבית, וכמובן שעקבתי אחר מעשיו. והנה, המשגיח שם פעמיו אל סלון הבית והתיישב על הספה שהיתה שם. התישבתי לצידו, והמשגיח אמר לי שאינו מסוגל לישון. הדבר היה נדיר למדי, כיון שבדרך כלל לא היו לו שום הפרעות בשינה, גם לעת זקנותו.
מה קרה? מדוע המשגיח לא מסוגל לישון? שאלתי, ור' מאיר, שהיה אז זקן המשגיחים בארץ ישראל, השיב: 'אתה יודע מהו הדבר שמפריע לי לישון? מהרהר אני כל העת בעובדה שבני אדם אינם יודעים להחמיא זה לזה, וזה מציק לי מאוד! יתרה מכך, משקיע אני את מוחי במתן תשובה לשאלה זו, על מה ולמה קשה לנו כל כך להחמיא לזולת!'…
זה מה שהציק לו למשגיח בשנתו, ולא איפשר לו להירדם. הרי אני צריך לתת תשובה לעצמי…
הגר"מ חדש המשיך ואמר: 'לאחר שהתהפכתי על מיטתי זמן רב, וחשבתי על העניין, חושבני שהצלחתי להגיע להסבר הגיוני על הקושי במחמאות. העניין הוא, שברגע שאני רואה את חברי בהתמדתו הגדולה בתורה, או ביראת שמים הטהורה שיש לו, אם אחמיא לו על כך, אצטרך לתת תשובה לעצמי מדוע אני לא נמצא בדרגה הזו של החבר, ומדוע אינני מתמיד כל-כך בלימוד התורה כמותו…
כשאני מהרהר בכך, נמצאתי אומר לעצמי: 'ומה איתך? מדוע אתה עצמך אינך מתמיד שכזה?' או אז מגיע הרגע, בו מנסה אני לחשוב, אולי גם אני אלמד כמוהו, ואעלה ואתעלה ביראת שמים; אבל בדיוק אז גוברת עליי העצלות, ואינני מוכן להתעלות.
כתירוץ לכל זה, וכדי להשקיט את מצפוני, מוצא אני דופי בחבר המתמיד וירא-השמים הלזה, ומאתר נקודות תורפה בהנהגותיו ובמידותיו, וזוהי 'הסיבה' שלא להחמיא לו… שהרי איך אפשר להחמיא לבן-אדם הנגוע, למשל, במידת הגאוה?…"
כך הסביר גאון-המידות, המשגיח זצ"ל, את שקורה בתוכנו פנימה בכל הקשור למחמאות ולמתן-עידוד לזולת.
צריך לזכור את חשיבותה של המחמאה, ועד כמה יש בידינו, ע"י מילה טובה אחת, להקים מעפר דל, ומאשפות להרים אביון, לחולל מהפכות של-ממש במצבו של אדם, ולרומם את רוחו מהקצה אל הקצה! וחבל להתעצל בכך.
המחותנים התרגשו מאד מהמכתב
ת"ח אחד, המכהן במשרה תורנית בכירה, נקט בעין טובה מיוחדת כלפי אחד משכניו שאירס את בתו. הר"מ ההוא לא המתין עד החתונה, אלא הקדיש מזמנו, וישב וכתב למחותנים מכתב ארוך ומפורט בשבחה של משפחת השכן. הוא סיפר על התמדתם הגדולה בתורה של בני המשפחה, ועל מידותיהם הטובות, תוך שהוא מסכם את מכתבו ואומר: "אני מקנא בכם על העסק הטוב שעשיתם!"
המחותנים התרגשו מאד מאוד מהמכתב, והתקשרו אל הכותב להודות לו מקרב-לב על הטובה שעשה איתם. "אי אפשר לומר שדבריך חידשו לנו פרטים שלא ידענו עד היום על מחותנינו הנכבדים. ידענו הכל, אבל בוודאי שכל מילה הנכתבת בסגנון שכזה, קובעת בליבנו יותר ויותר את איכות המשפחה עימה השתדכנו, ויש בכך לקרב את הלבבות ולגרום לשלום-בית במובן הנאצל ביותר", כתבו לו.
השכן לא היה צריך להשקיע מאמצים רבים על-מנת לעשות מה שעשה. הוא בסך הכל לקח דף ונייר והעלה את דבריו הנלבבים על הכתב. אחר-כך לקח מעטפה ובול והלך לתיבת הדואר הקרובה ושיגר את המכתב. אך התוצאות שהשיג בכך – אין לשער ואין לתאר את עוצמתם!
הבה נדבק כולנו בדרך זו, וכשנראה במעלותיה של עקרת-הבית שלנו, נשבח אותה על כך במילים יפות. על ידי כך נרבה אהבה ושלום ורעות בינותינו. מיותר לציין שיהיה בכך כדי לחזק את הקשר הרגשי בין הבעל לאשתו, קשר שילך ויתהדק יותר ויותר עם כל מחמאה שתצא מפינו.
(מתוך הספר ׳שמחה בבית׳ בעריכת הרב משה מיכאל צורן)