הרב ישראל ליוש
"וַיָּשֶׂם ה' דָּבָר בְּפִי בִלְעָם… " (במדבר כ"ג, ה')
לילה, כבר אחר חצות, כל בני העיירה ישנים את שנתם הערבה אחר יום עבודה מפרך, ורק שמש בית הכנסת הנאמן עומד על משמרו ומנקה את בית הכנסת. הרי כבוד בית הכנסת חשוב לו עד מאוד, למחרת יבואו המתפללים והלומדים, והמקום לא יהיה נקי, זה הרי לא יתכן.
והנה לפתע מבחין השמש בצל אדם המתהלך בבית הכנסת, פלא גדול הוא זה, מי הוא אותו האיש? ומה הוא עושה בשעות אלו בבית הכנסת? כאשר התקרב אליו השמש הוא מבחין כי אדם זה אינו אחר ממי שהיה נקרא בפי כל 'הגנב של העיירה'. שמח השמש על מציאתו הנפלאה, ואמר בלבו: 'הנה הגיע העת בו אתפוס אותו על חם בגניבתו, ויהיה סוף סוף בסיס לחשדנו'. אך לא כך היה, השמש מבחין כי הגנב צועד לכיוון ארון הקודש, מנשק את הפרוכת ומתחיל לבכות. על מה יש לגנב לבכות? תמה השמש, אולי צרה גדולה בביתו? או שמא בא הוא לבכות על מיתון קשה בעבודתו? סקרנותו של השמש לא ידעה גבולות, והנה הוא שומע שהגנב מבקש מריבונו של עולם: 'אנא ברחמיך הרבים, תן לי רוח הקודש!!' וחזר על בקשתו כמה וכמה פעמים, בתפילה נרגשת מעומק הלב.
השמש כבר לא יכול היה יותר להתאפק, והחליט שהוא יצא ממחבואו וייחשף בפני הגנב, ואז הוא פונה אל הגנב בחשיכה: "אמור לי בבקשה מדוע ביקשת רוח הקודש? וכי זה כל מה שחסר לך? לשם מה נצרך אתה לרוח הקודש? במה היא תועיל לך?"
ענה לו הגנב: "מדוע פליאה היא בעיניך? יודע אתה כמה עבודתי קשה ומפרכת. בלילות החורף הקרים, כאשר הגשמים והשלגים מזעפים ברחובות, מוסר אני את נפשי ויוצא מביתי החמים אל חשכת הליל, ומחפש 'פרנסה'. החשבת מעודך כמה גבורה עילאית נצרכת לגנב לפרוץ אל בית לא לו כשהוא סגור ומסוגר, ולא עוד כאשר כבר הגעתי אל הבית המדובר, כמה קשה למצוא את ארנקו של בעל הבית, או את מקום המחבוא של הכסף המזומן שלו? הרי לא פעם קרה שאחרי שעות של עמל ויגיעה לא הצלחתי במשימתי, והארנק לא נמצא, ולא הבאתי טרף אל ביתי. ואת כל החיפושים הללו אני עושה בפחד ובאימה שמא מי מבני הבית יתעורר ויפריע לי בעבודתי המייגעת…!!! אילו היה לי רוח הקודש, כל זה היה נחסך ממני, הרי הרוח הקודש היתה מגלה לי מיד אל איזה בית כדאי הפעם לפרוץ, והיכן נמצא בו הארנק, הממון או הכספת".
בספור או משל זה מבאר הסבא מנובהרדוק את פשר התנהגותו של בלעם: הנה בלעם כבר זוכה לדבר עם הקב"ה, הרי הוא שם את המילים בפיו, זו זכיה עצומה של רוח הקודש, של נבואה, אבל הוא אינו משכיל להשתמש עם כוחות אלו לטוב, הוא מנצל אותם לקללה, ולרווח של כבוד וממון בדרכים עקלקלות ולא ישרות, בדיוק כפי מנהגו של הגנב המסופר, הוא כבר מבקש רוח הקודש, אך הוא חפץ להשתמש בו לדברים רעים.
החפץ חיים הוסיף על כך, שהרי אם נתבונן נראה כי בכל פרשת בלק, אין שום הפסקה, המבדילה בין ענין לענין, לא סתומה ולא פתוחה. וזאת מדוע? כי הרי הרווחים בין הפרשיות ניתנו כדי ליתן רווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה, כי נביא אמת מבין שדבריו של הקב"ה חשובים הם כדי ללמוד אותם היטב ולהתבונן בהם כפי הצורך, ולשם כך הוא זקוק לרווחים הללו – כדי להתבונן, אבל בלעם, אמנם היה נביא, אך לא היו בו את מידותיהם הטובות של נביאי ישראל, הוא לא נתעלה מתוך דברי הנבואה, לא התבונן בהם ולא למד אותם היטב, ולכן לא נצרך הוא לרווחים הללו, כי בלאו הכי הוא לא מתבונן, וזה מה שמביא אותו להשתמש עם הנבואה והרוח הקודש לקללה ולא לברכה.
מוסר השכל עצום וחשוב צריכים אנו ללמוד מכך, הרי כוחות רבים טבע בנו הקב"ה, שפע של ברכה והצלחה. הבה נשכיל להשתמש בכוחות הללו לדברים המועילים, כנביאי וחכמי ישראל, ולא חלילה נהיה כבלעם שנוטל את כוחותיו העילאיים וצולל איתם אל הכיוון הלא נכון.