חכמינו ז"ל אסרו ליטול 'שכר שבת', דהיינו שכר עבור עבודה הנעשית בשבת וביום טוב, מחשש שיבואו לעסוק בשבת בענייני מכר ושכירות האסורים. איסור זה הוא על הפועל, ולא על בעל הבית, ולכן אם העובד הוא גוי, מותר לתת לו שכר עבור יום השבת בנפרד. ואם העובד לא נשכר לשבת בלבד, אלא לתקופה של מספר ימים ויותר – מותר ליטול את השכר של כל משך עבודתו, הכולל אף את שכר השבת, משום שהוא מובלע בשכר שאר הימים; וזאת אף באופן שעיקר עבודתו היא בשבת. היתר זה מכונֶה 'הבלעה'.
ונחלקו הפוסקים אם איסור זה קיים גם ביחס לעבודה שהיא מצוה, כגון קריאה בתורה. והמנהג כדעת המתירים; והרוצה להחמיר, יכול שלא לקצוב את שכרו מראש, ומה שיקבל יהא כמתנה. וכתבו הפוסקים כי אף לדעת המתירים, העובד לא יראה ברכה בכסף הניתן לו בשכר עבודתו בשבת; ויש שכתב שדברים אלו אינם אמורים ביחס למי שנזקק לכסף עבור צרכיו הבסיסיים. ובתשלום עבור טבילה במקוה – הגם שהוא תשלום קצוב וקבוע – אין צורך להחמיר, כיון שהתשלום הוא גם עבור חימום המים ושאר צורכי המקוה, הנעשים בערב שבת, והרי זה שכר שבת בהבלעה.
[שו"ע שו, ד-ה; משנ"ב טז, יח, כא, כג ו־כד; ביאורים ומוספים דרשו, 13 ו־19]