בפרשת השבוע מופיעות פרשת התמיד וכל פרשיות קרבנות המועדים – שבת, ראש חודש, פסח, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות ושמיני עצרת.
וכפי שאמרו חכמינו ז"ל, בזמן שאין בית המקדש קיים ואין אפשרות להקריב קרבנות, נחשב העיסוק בפרשיות הקרבנות ובהלכותיהם כהקרבת הקרבן. ואין הכוונה לאמירת המילים גרידא, אלא ל'עיסוק', דהיינו אמירת המילים בכוונה ובהבנה.
מסיבה זו, נהגו ישראל לומר בכל יום לפני תפילת שחרית את פרשת התמיד. ויש שמוסיפים בקשה שהאמירה תחשב כהקרבת הקרבן. ויש לאומרה עד לסוף זמן תפילת שחרית, שהוא גם סוף זמן הקרבת קרבן התמיד. וכן ראוי לאומרה בבית הכנסת, שהוא 'מקדש מעט', ובעמידה, כצורת הקרבת הקרבן, שנעשתה בבית המקדש ובעמידה.
מנהג זה מובא ב'סדר רב עמרם גאון', ואחריו ברבים מספרי הראשונים, ברמב"ם ובשולחן ערוך. ויש מהאחרונים שכתבו שגדר המנהג הוא שקיבלוהו כל ישראל עליהם לחובה; ואף נשים חייבות בדבר.
וכתבו ראשונים שבשבת ובמועדים אין אומרים את פסוקי הקרבנות, משום שהם נזכרים בתפילת מוסף. ולדעת האריז"ל יש ענין שלא לאומרם. אך יש שנהגו לאומרם גם בשבת ובמועדים; ויש שנהגו לאומרם רק בראש חודש, כדי להזכיר ולהודיע שיום זה הוא ראש חודש, ולא בשבת וביום טוב, שזכרונם קיים ועומד מערב היום, בהכנות המרובות לקראתם, ואיסור המלאכה וקדושת היום החלים כבר מהלילה.
ויש מהראשונים שכתבו לומר את פרשת התמיד גם לפני תפילת מנחה, וכן מנהג רוב ישראל, אך מנהג זה כמעט ולא נזכר בספרי הראשונים, ורבים אכן נוהגים שלא לאומרה במנחה. ויש שכתבו טעם לדבר על פי דברי הרד"ק בספר יחזקאל, שקרבן התמיד של בין הערבים יתבטל לעתיד לבוא. ויש שכתב שטעם הדבר משום שבבית המקדש התפללו תפילת מנחה לפני הקרבת קרבן התמיד, ולכן אין מקדימים לומר את פרשת התמיד לפניה, ואילו לאחריה, יש נוהגים שלא לאומרה, כדלהלן.
ואם לא אמר את פרשת התמיד לפני תפילת מנחה – יש אומרים שעל פי הקבלה אין לאומרה לאחר תפילת המנחה; ויש אומרים שכל עוד לא הגיע הלילה ניתן לאומרה. כמו כן, על פי הקבלה יש לשבת בעת אמירת פרשת התמיד במנחה.
[שו"ע או"ח א, ט; שם מח, א, ומשנ"ב א ו־ו; ביאורים ומוספים דרשו, 1 ו־8; שו"ע רלד, א; ביאורים ומוספים דרשו, 9 ו־13]