"אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי אדני לַמִּלְחָמָה" (במדבר ל"ב, כ')
ברגע קשה, כאשר ר' אברהם מסר את נפשו למען הורים כאובים, והעומדים ממול דיברו אליו בצורה לא מכובדת, וראה כי פניו של התלמיד שהלך לצדו החמיצו מכאב, אמר לו: "לא ראוי לנו להצטער. משל למה הדבר דומה: למלך גדול שנתיניו אהבו אותו מאד, וביקשו תמיד לכבדו ולהוקירו.
"המלך אהב עצים יפים וטיפח גינה בחצרו. הגנן שאהב את המלך, היה מסור לו מאד, והשקיע את חכמתו ואונו להנעים למלך בהידור הגינה ויופיה. קצץ את העצים ברגע הנכון, השקה בשעה הראויה, זיבל, ניכש, טיפח, גם נטע עצים חדשים מרהיבי עין – פירות מתוקים ועצי סרק נהדרים. ויהי היום, הגנן שכב על האדמה והתלכלך, במו ידיו עשה צלחות סביב העצים כדי שיכלו להשקות את העצים באופן הטוב ביותר. לפתע נשר מהעץ תפוז והתפוצץ על הפנים שלו. העיניים, הפה וכל הפנים התלכלכו מהתפוז שהתפוצץ…
"הוא נעמד כדי לקנח את הלכלוך והמשיך לעבוד. עמד במרחק אדם לא מוכר תמה ושאל אותו: 'כזו חוצפה ובעיקר כפיות טובה כלפיך, אתה עובד למען העץ משרת אותו בנאמנות משקיע את כל כולך והוא לא התבייש, השיר עליך תפוז שהכאיב ולכלך, ואתה עוד ממשיך לטפח אותו, היתכן?!..' אמר לו הגנן: 'וכי אני אוהב את העץ? וכי אני חרשתי צלחת בגלל העץ? לא! ממש לא! אני אוהב את המלך! וכיון שהמלך אוהב עצים אני יגע למענו, ו… אמשיך להתייגע למען הנאתו'.
"הנמשל פשוט, יהודי עוסק בעשיית חסד וטובה ליהודי, והללו שהוא עוסק מולם מתנהגים שלא כהוגן, וכי יחשוב לעצמו: ריבונו של עולם, אני עושה כל כך הרבה למען אחרים וכך הם מתנהגים כלפי?! איזו כפיות טובה!' אין לחשוב כך. וכי אני עושה למענו? לא! אני מתאמץ למען הקב"ה שמעוניין שלילדים שלו יהיה טוב, ומה איכפת לי אם ההוא שפעלתי למענו כפוי טובה, ומלכלך את פני בתפוז רקוב"…
ילד מצאצאי הרשב"א
שיחת טלפון: "כל טוב, צפרא טבא! מדבר גניחובסקי. כבוד ראש הישיבה שליט"א, שמעתי עליכם רק טוב מהפעם האחרונה שדיברנו, ושהישיבה פורחת ומשגשגת. עכשיו תראו, יש לי בחור ל'ישיבה קטנה' שלכם ממשפחה מצוינת באמת, איזה מידות, איזה כישרון, איך שהוא ירים את החברים בלימוד, ויעשה אוירה טובה בכל תחום. אך יש לו בעיה אחת, כי יש לו איזה חיסרון".
ראש הישיבה נבהל: "מה החיסרון?"
בציניות עדינה: "החיסרון, שהוא מצאצאי הרשב"א…"
שקט שורר מעברו השני של הקו…
ראש הישיבה: "אבל ר' נתן אדלר כבר התקשר אלי אמש ואמר שר' אברהם גניחובסקי רוצה לדאוג לבחור, וכבר אמרתי לו שאין סיכוי אצלנו, אולי כדאי שתנסו אצל הרב…"
"מה? האם שמעתם על הבחור חיסרון כלשהו?"
ראש הישיבה: "לא. שמעתי שהוא ילד מצוין, באמת טוב וחלק, כמו שהרב אומר"
"אז מה הבעיה? אם יש בעיה ממונית נפתור אותה, ובעיות אחרות לא ידועות לנו, אבא שלו תלמיד חכם ואמו יראת שמים, רעייתי שתחי' מכירה אותם טוב, וגם היא אומרת שלא יהיו בעיות איתם כלל. אנשים אצילים במיוחד".
ראש הישיבה: "פשוט, הישיבה מיועדת לסגנון מסוים של תלמידים ויש קו גבול כמה אפשר לקבל אחרים, ועברנו את הגבול".
כאשר רבי אברהם שמע משפט כזה, הזדעזע:
"מה? מה? יש גבול?! מדוע לערוך גבולות ולחצות קווים כאשר הבחור טוב ומצויין?! וכי אתם מבינים מה שאתם מדברים?! הנה כולי עלמא מודים שהכל טוב, בתעודה הציונים מיוחדים, ואם כן מה הבעיה?!" (כיון שר' אברהם תמיד היה רגוע ונינוח, התלמיד חכם מצידו השני של הקו נבהל).
ראש הישיבה: "העניין של חלוקת ישיבות ותלמידים לפי סוגים, לא אני גרמתי אותו, כן הם פני הדברים לא מהיום ולא מאתמול, שהרב לא יכעס עלי. ולגופו של ענין, הכל סגור, כבר קיבלנו אחרים, והרב שלח כמה שליחים ואמרתי להם שאין מה ללחוץ עלי וסתם מצערים אותנו. גם לי קשה עם כל המצב הזה, אינני מתכוון לרעה".
"האם יש מה להתקשר מחר?"
ראש הישיבה: "לא. לדעתי אין לכם מה לטרוח. גם אני הייתי רוצה לקבל אותו, אבל לא הכל תלוי בי בלבד, וכבר קיבלנו מעבר ליכולת, ושהרב לא יתלה סיכויים על חשבון הצער שלי".
התקווה לישיבה זו נגוזה, ור' אברהם לא הרים ידיים. אלא הרים טלפונים לעוד שני עסקנים שיפנו לישיבות נוספות.
(מתוך 'ויאמר הנני')