רבינו דוד – הרדב"ז התגורר בשנותיו האחרונות בעיר צפת, באחד הימים היה לו יום הזכרון לאביו, ובבואו לבית הכנסת לתפילת מנחה, ראה כי עדיין הקדים את שעת התפילה וכי יש להמתין זמן מה עד להתחלת התפילה, עמד איפה ונשען על הסטנדר והרהר לעצמו, ותוך כדי הרהור החל לפתע לבכות חרישית.
היה שם אחד המתפללים מתושבי צפת שהבחין בכך, הוא ניגש לרדב"ז ושאלו כדרך אנשי צפת הממולחים שהתגוררו בה:
מבין אני את הבכי שבכיתם, כי היום הוא יום הזכרון לפטירת אביכם, וזכרונו עולה במוחכם, אבל הלא הוא נפטר כשכבר היה בן שמונים שנה ומעלה, וכבר עברו למעלה מחמישים שנה מיום פטירתו, וא"כ מה איפה נזכרתם דוקא עתה בעת הזכרתו לבכות?
השיב לו הרדב"ז ואמר: צודק הנך, אך אספר לך במה נזכרתי בכדי שתבין מדוע זלגו הדמעות מעיני, כאשר הייתי ילד שלח אותי אבי ללמוד אצל המלמדים המעולים ביותר, כי תמיד הוא אמר, 'יעקב דוד נתברך בראש טוב ובהרבה כשרון, הוא יצמח ויהיה לגאון גדול, ולכן מוכרחים אנו לקחת לו את המלמד הטוב ביותר יהא מחירו אשר יהא', ואכן היה בעיר מלמד אחד מומחה גדול אך שכרו היה גדול, רובל שלם לחודש..
אבי היה במקצועו בונה תנורים ומזה הוא התפרנס, ופרנסתו היתה בדוחק רב, ולא היה בידו לשלם.. וכך לאחר שלושה חודשים משלא הגיעו המצלצלין, נשלחתי עם פתק לביתי ובו מסר ברור כי אם לא יגיע התשלום הלימוד יפסק.. ובשובי החל הבכי להישמע בין כותליו.
באותו יום בע"ה, קיבל אבי בקשה מגביר גדול שבנה בית חתנות לבתו, לבנות עבורו תנור לבנים גדול, אך לא ניתן היה להשיג לבנים בשל הפסקת ייצור, והגביר בשומעו זאת הבטיח כי מי שיביא לו אף לבנים יקבל שכר כפול ס"ה שישה רובלים..
בלית ברירה החל אבי לפרק את תנור הלבנים שבביתנו, והלך לבנות בהם תנור בבית הגביר, ומששב עם הכסף, הביאו אלי כדי שהביאו למלמד, גם בעבור החודשים הבאים.. בביתנו כולנו קפאנו מקור כל אותו החורף, נתקשינו להירדם בשל הקור המקפיא אך מסירות הנפש של אבי להנחיל תורתי לא ידעה מעצור.
עכשיו, בטרם צאתי מביתי לתפילה, חשתי קור בגופי, וחשבתי שאולי כדאי להימנע מלצאת החוצה ואתפלל בביתי, ואז חשבתי 'הורי ואחי יכלו לסבול קור אימים חורף שלם בשביל תלמוד תורה שלי, ועכשיו אני אוותר בביתי בגלל מעט קור, ועל דא קא בכינא…
(מסביב לשולחן)