יום ראשון ב' בניסן תשע"ט
'מבוי' שנפרצה בו פירצה לכיוון החצר והחצר נפרצה אף היא לרשות הרבים – מה דין החצר?
כפי שלמדנו, 'מבוי' המוקף (לדוגמה) במחיצות בצפון, מערב ודרום, והצד המזרחי פרוץ; ומחיצת הרוחב המערבית מפרידה בינו לבין חצר שהיא רשות היחיד, כך שעבור החצר משמשת מחיצה זו בתור מחיצת הרוחב המזרחית; ומחיצה זו נפרצה – אם רוחב הפירצה עשר אמות או פחות, פעמִים שמותר לטלטל חפצים במבוי ובחצר, פעמים שאסור, ופעמים שאסור במבוי ומותר בחצר.
ואם בנוסף על הפירצה לצד המבוי, נפרצה במחיצת החצר פירצה לצד רשות הרבים, דין החצר כך: אם רוחב הפירצה הנוספת אינו יותר מעשר אמות, אפילו אם היא נמצאת ממול פירצת המבוי, ורבים עוברים מרשות הרבים למבוי דרך החצר – נחשבת הפירצה כפתח, ואינה פוסלת את מחיצת החצר. אבל אם הפירצה הנוספת היא למלוא רוחב המחיצה, או ברוחב של יותר מעשר אמות – נפסלת המחיצה, אלא אם כן עשו בפירה 'צורת הפתח'; וזאת, אף אם לא עוברים רבים דרכה, ואף אם אין כל פירצה לצד המבוי. וראה להלן בנוגע לדין המבוי.
[שו"ע שסה, ד, משנ"ב יב ו־טז, ושעה"צ יג; ביאורים ומוספים דרשו, 17-18]
'מבוי' שנפרצה בו פירצה לכיוון החצר והחצר נפרצה אף היא לרשות הרבים – מה דין המבוי?
במקרה המתואר לעיל, דין ה'מבוי' כך: אם הפירצה מהמבוי לחצר היא למלוא רוחב המבוי, או ברוחב של יותר מעשר אמות, במקרים הבאים נחשב המבוי ל'מפולש', והמבוי נאסר עד שיעשו צורת הפתח מצידו האחד, ותיקון מבוי בצידו האחר, כדין מבוי מפולש:
א. מחיצות האורך של המבוי והחצר ממוּקמות בנקודה אחת, והפירצה במחיצת הרוחב היא בסמוך למחיצת האורך, כך שמחמת הפירצה נראות מחיצות האורך של המבוי והחצר כהמשך אחד, וכאילו זהו מבוי ארוך הנמשך עד רשות הרבים שמעבר לחצר.
ב. מדובר בחצר רשות היחיד השייכת ליחיד, העלול להחליט לבנות בתים בחצר, 'ולמלא' את רוחב החצר עד שיהיו המחיצות נראות כהמשך אחד, כנ"ל.
ג. פירצת החצר שלצד רשות הרבים נמצאת ממול לפירצה שבין החצר למבוי, והעומד במבוי רואה את רשות הרבים פתוחה למולו.
ובאופן שלא קיימים אף אחד משלושת הפרטים האמורים, אין הפירצה הפונה לרשות הרבים משפיעה על דין המבוי.
[שו"ע שסה, ג, ומשנ"ב יב, כא, כב, כג]
השטח שכנגד ה'לֶחי' או שתחת 'קוֹרת המבוי' – רשות היחיד או כרמלית?
'מבוי' הפתוח לרשות הרבים – השטח שכנגד ה'לֶחי', או תחת ה'קוֹרה', טפֵל למבוי ונחשב כרשות היחיד; ואף אם יש דלת למבוי מבפנים, לפני הקורה והלחי, והיא נעולה. ואם יש בשטח זה ארבעה על ארבעה טפחים – יש אומרים שהוא נחשב ככרמלית, ואסור לטלטל בתוכו יותר מארבע אמות, וכן להוציא ממנו לרשות היחיד או לרשות הרבים; ויש אומרים שגם באופן זה נחשב לרשות היחיד.
ומבוי הפתוח ל'כרמלית' – השטח שתחת הקורה, או כנגד הלחי – "מצא מין את מינו וניעור", כלומר, מצטרף לכרמלית הסמוכה אליו, ומתחזק ונהיה כמוה, ושֵׁם כרמלית עליו. (ואף שמדאורייתא הוא רשות היחיד, יתכן שמותר להוציא ממנו לכרמלית). ולדעת פוסקים רבים אין הלכה זו אמורה אלא בלחי, ולא בקורה. ובקורה שרוחבה ארבעה טפחים ובכוחהּ לשאת תקרה רגילה המורכבת מטיט וכו' – בוודאי יש להחשיבה כרשות היחיד, משום ש'פי תקרה יורד וסותם', והיא נחשבת כמחיצה לכל דבר.
[שו"ע שסה, ד, משנ"ב כה-כז, שעה"צ כ ו־כב, וביה"ל ד"ה בפתוח, ד"ה בין, וד"ה מפני; ביאורים ומוספים דרשו, 34, וראה שם, 31-32]