"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" (ויקרא כ"ו, ג')
"ר"ת 'אבת – 'שתלכו בדרכי אבות" (בעל הטורים)
שמעתי על רבי יוסף גולדנטל שליט"א, מנהל הישיבה באופקים, שהגיעה לאזניו ידיעה אודות גביר אמריקני המתגורר ברמת גן, שמנהגו לתת את כל תרומותיו רק עבור תורה בלבד, ולא לשום מטרות אחרות – אפילו לא עבור חסד.
הוא הגיע לביתו של אותו גביר, וכמצופה היה תור גדול של ממתינים. בעת שהותו בחדר ההמתנה, רצה ליטול גמרא מהארון ולעיין בה. הוא ניגש להוציאה והנה ידו נעצרת. התברר לו שהיתה זו תמונת ש"ס מצויירת באופן כה מוחשי. עד שנראה הש"ס כאמיתי. מדובר היה באמנות יקרה, שמי שהשקיע בה ניכרת אהבת התורה שיוקדת בו.
כשנכנס אל הגביר, פנה אליו ר' יוסף גולדנטל ואמר לו: "הנני יודע שאני שואל אותך כעת שאלה אישית, שבעקבותיה אולי תכעס ואפסיד את כל התרומה שיכולתי לקבל ממך. אבל אף על פי כן, גדול רצוני לדעת, כיצד זכית לכך שיש לך כזאת הערכה לתורה, ורק לתורה?".
השיב לו הגביר: "אני שמח על ששאלת, זה זמן רב שציפיתי לספר על כך למישהו. ובקשר לתרומתי עבור הישיבה – אל דאגה, לא רק שלא הפסדת אלא עוד אכפיל לך את התרומה. וכך הווה עובדא:
"ילד הייתי כשאמי שלחה אותי ללמוד בוילנא. אחר טלטולים הגעתי לישיבה רעב ועייף, אך שעת בואי היתה אחר שסיימו לאכול ארוחת הצהרים. פניתי לאחראי על הארוחות והוא אמר שנגמר הכל. פרצתי בבכי ורחמיו נכמרו עלי. הוא אמר לי שיש אשה אחת, אלמנה דלת אמצעים, ולה הרבה ילדים, שמבקשת תמיד שישלחו בחורים לאכול בביתה. 'מעולם לא שלחנו כי ידוע לנו שאין שם מה לאכול. תנסה ללכת לשם, אך ראה שלא לאכול הרבה, ואף אם היא תתן לך דבר מאכל – דע שמפיתם של יתומים אתה אוכל'.
"הלכתי לשם, ונוסף על בכי שבכיתי עד עכשיו, בדרך בכיתי פי כמה. הרעב הציק לי וברירה אחרת לא נותרה לי. דפקתי על הדלת וילד קטן פתח והכריז: 'אמא, תלמיד חכם הגיע!'.
"עבר רגע, וכבר עמדו להקת ילדים קטנים, המכריזים על בואו של התלמיד חכם. חשבתי שאולי אינני היחיד ומתכוונים למישהו אחר. התבוננתי וראיתי שאין הכוונה אלא אלי.
"תכף באה האמא, והחלה להפליג בדברים על הזכות שנפלה בחלקם לארח תלמיד חכם. עם כניסתי ראיתי על השולחן צלחות כמספר הסועדים, ומעט אוכל בכל צלחת, לקחה אמם האלמנה צלחת ריקה, העמידה במרכז השולחן וקראה: 'מי מהילדים שרוצה שהתלמיד חכם יאכל מהאוכל שלו, יניח בתוך הצלחת!' תכף ומיד התהפך המצב – הצלחות שמסביב עמדו ריקות והצלחת במרכז מלאה…
"התחלתי לאכול, וכל ילד מושך בי ואומר: 'תאכל חתיכה זו – היא שלי', וכשלא נתן לי לבי לאכול התחילו לבכות – 'מדוע אינך אוכל את האוכל שלי…'. כשיצאתי מביתם ליוותה אותי האלמנה כשאינה מפסיקה מלברכני, ומאז לא שלחוני לשם יותר.
"בינתים פרצה מלחמת העולם וחזרתי הביתה, ולבסוף אחרי גלגולים הגעתי לאמריקה, אך את האלמנה ההיא ואת אהבת התורה שלה אינני יכול לשכוח. אותה ארוחה החקוקה בלבי פנימה, הביאה לכל המיליונים שנתתי למוסדות תורה. הכל מכוחה של אותה אלמנה – שלה הם!".
●●●
יהודי אוהב תורה אמיתי, ניגש אלי כשנהרה שפוכה על פניו ואמר לי כך:
"בהדרן, הנאמר בסיום כל מסכת, הננו מזכירים את עשרת בניו של רב פפא: חנינא בר פפא, רמי בר פפא וכו'. איך זוכים לכל כך הרבה בנים בני תורה? זה הרי בית שכל יהודי חולם עליו, שואף להשיגו. איך זוכים לכזה בית של תורה?".
ואז הוא ציטט את דברי הגמרא בהוריות (יב ע"ב): מובא שם מעשה נורא [והאמת שעד שאותו יהודי העיר את תשומת ליבי, לא שמתי לב לשמות האמוראים שעליהם נסב סיפור המעשה]:
"בעא מניה רבא מרב נחמן: משיח שנצטרע מהו באלמנה?", כלומר: כהן גדול שנהיה מצורע ואסור לו לעבוד, האם התחלל מקדושתו ומותר לו לקחת אלמנה או לא? רבא לא ידע את התשובה. "זמנין הוה יתיב רב פפא וקמבעיא ליה"- פעם ישב רב פפא ליד רב נחמן, וליד רב נחמן ישב גם בנו, רב הונא, ורב פפא הציע לפניו את הספק. "אמר ליה רב הונא בריה דרב נחמן לרב פפא: 'תנינא, מה אתה מסתפק? זו בריתא מפורשת, רבי עקיבא סובר שבמקרה כזה אסור הכהן הגדול באלמנה".
מספרת הגמרא: "קם, נשקיה ברישיה ויהיב ליה ברתיה"- קם רב פפא, נשקו בראשו ונתן לו את בתו לאישה.
ה'חזון איש' בספרו "'אמונה ובטחון' (פרק ג אות יט), מביא מעשה זו וכותב בהתפעלות על הנהגתו של רב פפא: "הנה מסרו לנו קדושת נפשו של רב פפא, אשר נפשו ואוריתא חד הוא, ואהבת התורה של הלכה אחת הוציאתהו משוויון הנפש לתגבורת ההתפעלות וההתלהבות, ונשקיה על ראשו ויהיב ליה ברתיה.
"אין ספק שלא יקרה כזה בריקי ההלכה וחוקרי היראה, כי למה יתן לו ברתיה, הלא העיקר הוא במעלת האדם השיחה המוסרית, וראוי לזכות הרבים, ומה תועיל חריפות בהלכה. ואמנם מכאן סתירה גלויה לאלה שחסרו בנפשם את קנין האהבה של הלכה, ולא השלימו את נפשם בה, שזו תכלית השלמות האהובה לפניו יתברך".
שימו לב, אומר ה'חזון איש': רב פפא הגדול, אשר שלט בכל מכמני התורה לאורך ולרוחב, היתה חסרה לו ידיעה אחת, ידיעה שלא רק הוא לא ידע, אלא גם רב נחמן לא ידע. זה אפילו לא 'לומדעס', אלא פשוט ידיעה בעלמא.
ואף על פי כן, כאשר רב הונא מגלה לו את אותה ידיעה – "קם נשקיה ברישיה ויהיב ליה ברתיה". לא מברר עליו, לא שואל כלום! ידיעה אחת של תורה מספיקה!
אלו הם מושגים אחרים לגמרי של מתיקות של תורה, של אהבת תורה. "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה". רב פפא הגדול והענק, חסרה לו ידיעה אחת מכל מכמני התורה, וכשמישהו האיר את עיניו ואמר לו אותה, לא היה יכול להבליג – "נשקיה ברישיה ויהיב ליה ברתיה"!
אמר לי אותו יהודי 'בעל הבית': "דע לך, רק בבית כזה של אהבת תורה, גדלים עשרה בנים תלמידי חכמים, כי רואים הם בחוש מתיקות של תורה מהי"…
(הגאון רבי חזקיהו משקובסקי שליט"א, מתוך הגדה של פסח 'דורש טוב')
מרגש