"וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף" (בראשית מ"ז, י"ד)
העבודה שלו היתה סביב השעון. כל סדר יומו היה סביב הצדקה. ליבו החם תקתק כמו שעון. ההקפדה שלו בכספי הצדקה היתה כמו שעון שוויצרי דייקני, הוא היה גם שעון מעורר, מעורר לבבות…
ר' דוד לייב חלף בדרכו ליד שני עצים גבוהים, עצים עתיקים המתנשאים לגובה רב. לפתע התרחב חיוך של הרהור על פניו: "אפשר להתרומם לגובה רב, ועם כל זאת להשאר בול עץ… בני אדם, שאינם יודעים לתת, משולים הם לאותו עץ, מתרוממים עם כספם לגובה, אך נשארים בולי עץ. "חלילה, חלילה", השליך ר' דוד לייב את הרהוריו, "יהודים רחמנים בני רחמנים הם. כולם טהורי לב, עצים מלבלבים. אלא שלפעמים הם שוכחים. אז אני רק מזכיר להם. מרגיל אותם למה שהם באמת. מרגיל אותם לתת".
פעם נכנס ביום חורפי לביתו של עשיר בתל אביב. בעל הבית ניגש לדלת ונחרד "אוי, דוד לייב, ראה נא את נעליך המטונפות בבוץ, לכלכת את רצפת הבית שלי, דוד לייב, מה עשית?!"
נכמרו רחמיו של ר' דוד לייב על היהודי. הוא התנצל, אך מיהר להעלות חיוך על פניו: "ר' יהודי, עד עכשיו קיימת בנפשך 'ברוך מרחם על הארץ'. עכשיו, במטותא ממך, תקיים 'ברוך מרחם על הבריות'" לבבו של של האיש התרווח, חודה המושחז של האמירה נגע בעצב רגיש בנפשו. משום כך מיהר לקיים בעצמו גם את ההמשך: "ברוך משלם שכר טוב ליראיו", הוציא חופן שטרות כסף – שכר טוב והגון והגיש אותו במאור פנים "ליראיו"- השנורר ירא השמים.
כך הרגיל אנשים… כך עורר את טיב ליבם.
סטירה ופשרה
ומעשה, שהגיע לאירוע מרכזי, שבו נכחו רבים מעשיריה של היהדות החרדית. הם היו לבושים במיטב מחלצותיהם, הפגינו נוכחות. לשדה פעילות נרחב וטוב מזה לא יכול היה ר' דוד לייב לקוות. הוא סובב בין הקרואים, וכיסיו תפחו. אחד מהם עמד חמור סבר ומשך בכתפיו לאות סירוב. הוא אינו מחלק לשנוררים, מי שצריך שיתאם עמו פגישה בלשכתו. הוא לא יוותר על הכבוד הראוי לו.
אבל ר' דוד לייב אינו איש גינונים. "גיב מיין געלט", בקש, התחנן, הפציר. התחמקויותיו של האיש לא הועילו. הוא החל לשדר גלי משטמה לא נסתרים. ר' דוד לייב לא חדל מהפצרותיו. אט אט פקעה סבלנותו של האיש. לפתע שלח את ידו וסטר לר' דוד לייב על לחיו סטירת לחי מצלצלת.
במקום השתררה תדהמה. הכל המתינו לראות כיצד יגיב. "זה היה בשבילי", הפטיר ר' דוד לייב בשלווה אופיינית, וחיוך מרפרף על שפתיו. "אבל מה בשביל הצדקה?" שאל. ומול שאלה שכזו גם לב אבן נמס…
ואנשים התרגלו ונתנו. סח עד ראיה: "חילוני, קרוב משפחה, היה מרבה להשתתף בשמחותינו. היתה לו הנאה לזלזל במקבצי נדבות בעלי חזות חרדית. כשחלף מקבץ נדבות לידו, נהג להוציא מכיסו חמישים לירות (באותם ימים זה היה השטר הגדול) "עודף, בבקשה" – היה אומר… (מחמישים לירות לכמה אגורות). בדרך כלל לא היה עודף לעוסקים במלאכת הצדקה. גם אם היה להם, היו אלה מטבעות של כסף קטן משום כך עזבוהו לנפשו. ר' דוד לייב היה היחיד, שחייך והחל לתת עודף של שטרות ושל מטבעות… "אם כך", הפטיר היהודי בחיוך מבויש של מנוצח, "קח את הכל", ונתן את השטר כולו לצדקה (מפי הרב מ' ש').
"באחת השמחות שבהן השתתפתי שמעתי וראיתי קבוצת אורחים, שרועמת על שנורר חרדי הנדחף ביניהם, מספר הרב ב"פ, "לך לעבוד" קראו לעברו וסילקו אותו משולחנם. כך גם לעני נוסף, שהעז לגשת אל שולחנם אחריו. לא חלפו דקות ארוכות וראיתי את ר' דוד לייב בפתח. המתנתי לראות איך יפול דבר: האם יזכה לעבור בשלום ליד שולחנם? לא האמנתי למראה עיני. כולם, פתחו ארנקים ונתנו בשמחה".
לא היה זה סיפור נדיר. אירועים מסוג זה התרחשו בסביבתו של ר' דוד לייב בתדירות גבוהה. מה היה סודו של השנורר? סודו של הקסם נשאר עלום. הניחוח שנדף מאישיותו היה סוד חייו, אותו לא גילה לאיש.
ר' דוד לייב היה אורח קרוא ליד שולחנם של נותני צדקה. בעצם לא תמיד: "באחת השמחות", סיפר עד ראיה, יצא בעל השמחה לקראתו בטרם נכנס לאולם. אולי רצה למנוע מאורחיו את "אי הנעימות" מנכוחתם של "קבצנים". הוא מיהר להוציא סכום כסף נכבד והגישו לר' דוד לייב. "בבקשה, קח את כל הסכום שאתה יכול לאסוף כאן, ואל תסתובב לי בין האורחים". קבוצת אורחים שישבה סמוך לדלת הבחינה במעשיו של בעל הבית. מבפנים בקעו קולות מחאה. "תכניס אותו!! מה אכפת לך! תן לו להכנס!"
יהודים פשוט אהבו לתת. היו אף כאלה, שניגשו לתת לו פעמיים. בדרך כלל להוציא כסף מהזולת זו מלאכה קשה, ליד ר' דוד לייב התהפכו היוצרות, היו שנתנו פעמיים… "ראה איך אוהבים לתת לו כסף" קרא פעם אחד מהצדיקים בהשתהות. "על הצדקה שנתתי לר' דוד לייב, אין הכרח שאקבל שכר מן השמים, לא נתתי דוקא לשם מצוה, נתתי כמעט רק מכיון שאהבתי לתת לו…" אמר אחד מגדולי ישראל שליט"א.
(מתוך בחוזק יד – פרקי גבורה מחייו של החסיד ר' דוד לייב שוורץ זצ״ל)