בפרשתן (טו ו) "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה", רבות דרשו רבותינו שהאמונה בה' יש לה להיות אמונה פשוטה, מבלי התחכמויות וחשבונות, אלא להאמין בפשטות ובבירור שה' הוא הבורא, הוא המנהיג והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים – לטובה ולברכה. כך ביאר הרה"ק ה'בני יששכר' זי"ע ('אגרא דכלה' חוקת ד"ה עמוד נא, וכן הוא ב'היכל הברכה' להרה"ק מקאמארנא) את הפסוק 'והאמִן בה" – בלא יו"ד – והאמן, לרמז על עניין זה, כי האות 'יו"ד' מרמזת על בחינת ה'חכמה' (כמבואר בזוה"ק במקומות רבים), ונחסרה היו"ד מן האמונה כי בענייני אמונה על האדם לבטל את כל 'חכמתו' ולהאמין בפשטות – בלא חקירות ודרישות רק תמים עם ה' אלוקיו.
והנה, רבים מאחינו בני ישראל הנתונים איש איש בנגעו ומכאובו יברכו את עצמם: מי ייתן והייתי זוכה עתה לגילוי שכינה – שהקב"ה יתגלה אלי ויבטיחני בהבטחה ברורה כי בקרוב ממש אצא מאפלה לאורה… כל חד וחד, זה ירצה לקבל הבטחה שפרנסתו תתברך, זה ימתין להיות מובטח ב'נחת דקדושה' מיו"ח, ופעמים שהוא כבר זועק נואשות להבטחת 'ושבו בנים לגבולם'… יש הממתין להבטחת הזיווג – שהבן או הבת ימצאו בקרוב ממש את זיווגם, או שקרוב פלוני יתרפא ברפואה שלמה ברפואת הגוף והנפש; האחד יאמר הלוואי שאהיה מובטח לחבוק בקרוב בן, והשני מצפה להבטחת ישועה במציאת דירה או במציאת ה'ממון' עבור הדירה; וכהנה רבות – יכלה הדיו וגווילי הנייר והם לא יכלו… ומכיוון שעדיין לא נגלה עליהם הקב"ה הרי הם שבורים ורצוצים, דוויים סחופים ומעורבבים… אכן, יסוד נפלא נתגלה בפרשתן – כי כוחה של אמונה בה' להחיש על האדם את הישועה הנכספת יותר מכוחה של הבטחת ה' ברורה! על כן יעזוב איש את בכיו וייאושו, יתחזק באמונתו בה', ועי"ז תהא ישועתו קרובה לבוא.
והוכיח כן הרה"ק ה'דברי ישראל' זי"ע (בפרשתן ד"ה וינגע) דכתיב (יב, יז) "וינגע ה' את פרעה על דבר שרי", ואיתא במדרש (בראשית רבה מא ב) כל אותו הלילה היתה שרה שטוחה על פניה ואומרת: "ריבונו של עולם, אברהם יצא בהבטחה ואני יצאתי באמונה, ואברהם מבחוץ (שאינו בכלל הצרה) ואני בתוך הסירה (יושבת כלואה בבית פרעה הרשע)"… אמר לה הקב"ה: "כל מה שאני עושה בשבילך אני עושה, והכל אומרים 'על דבר שרי'", עי"ש. ולכאורה, טענותיה של שרה תמוהות הן, כי אדרבה, אכן אברהם אבינו הובטח בהבטחה מפי הקב"ה ולפיכך הוכרח הקב"ה לקיים ולשמור הבטחתו, שהרי "לא איש א־ל ויכזב" (במדבר כג, יט), מה שאין כן שרה שלא הבטיח לה כלום כמובן.
ומבאר הדבר"י, ומכאן יש להוכיח שכח אמונה הוא גדול יותר מן ההבטחה… ואם הקב"ה מיטיב למי שמבטיח אותו מכל שכן למי שמאמין בו. וזו הייתה טענת שרה "אברהם יצא בהבטחה ואני יצאתי באמונה" – שהוא גדול מן הבטחה, ולבסוף – "אברהם מבחוץ ואני בתוך הסירה" (כיצד יתכן כדבר הזה)… השיב לה הקב"ה: "כן הוא האמת, וכל מה שאני עושה בשבילך אני עושה, היינו בשביל האמונה שבך, שהיא גדולה מן הבטחה שהבטחתי לאברהם כנ"ל". "והכל אומרים על דבר שרי" – היינו על דבר האמונה כאמור, ודי למבין.
והתבונן בדבר כי נורא הוא! הגע בעצמך, אילו היה לך הקרוא 'הבטחה' מפורשת מפי אליהו הנביא, או מפי הרבי בכבודו ובעצמו – ק"ו מפי השכינה כמו שהובטח אברהם אבינו, וכי לא היית מובטח ושלֵו בלבך, וכאן מצינו כי כוחה של אמונה גדול מזה, ופי כמה תשקוט רוחו ותישָלֵוֵ נפשו של המאמין ובוטח בה'.
סיפר לי הרב שכטר, מנהל סניף ה'דואר' באלעד, כי באמצע חודש אלול תשע"ז נכנס אליו יהודי בבקשה שיעביר סכום מעות מחשבון הבנק שלו ב'בנק הדואר' כאן בארה"ק לחשבון בנק של חותנו במקסיקו כי הוא נצרך שם בדחיפות ל'מזומנים' רבים. באותו רגע נשברו המכונות, ה'מחשב' (קאמפיוטער) לא פעל ואי אפשר היה להעביר את המעות. הלה רגז על כך מאוד, כי העברת הכספים הייתה דחופה לו במאוד מאוד. אבל מה יעשה המנהל כשהמכונה שבורה? הרגיע את רוחו והבטיח לו שלמחרת היום יעשה לו את אותה פעולה ללא צורך בהמתנה בתור.
ויהי ממחרת נכנס האיש בלב שמח בגיל ורנן, כי באותו יום פרצו סופות נוראיות במקומות רבים בארה"ב, וגם במקסיקו הסמוכה לגבול הצפוני לא פסחה ה'סופה' ושם רעדה הארץ נוראות, ובעיקר במחוז שבו נמצא הבנק שחותנו היה אמור לקבל שם מעותיו שהועברו בעדו באותן שעות, והוא ניצל רק ע"י ששמע שלא עברו המעות ואין לו מה לחפש בבנק… הרי לך, כי כל עכבה לטובה… מדוע הינך זועף וכועס על ה… ועל עצמך כשאירע לך איזה עיכוב והפרעה.
אלא שלאו כל מוחא סביל דא, שאין ביד בני עולם להשיג ולהבין אפס קצהו מהנעשה בעולם, אם מקוצר שכלו של בשר ודם להבין בעומק הנהגת הבורא; ואם מ'קוצר ראייתם' – שאינם נמצאים בזה העולם אלא כ'אורחים' למאה ועשרים שנה מתוך ששת אלפי השנים ולא יותר, והיאך יבינו את כל הנעשה כשאין לפניהם 'תמונה ברורה' מ'עבר הווה ועתיד' (וכי יודע האדם מה היה 'עברו' של כל איש וכל חפץ, ולשם מה נשלחו הנה. גם מי יודע מה יהיה בעתיד ואיזו טובה וברכה מכינים עבורו מן השמים, וכיו"ב הרבה, מחשבונות שמים שאין לנו כל הבנה וידיעה בהם), אין לו אלא להלך בתום ובתמימות לקיים רצון הבורא ולהאמין בו בכל לב והשי"ת ישפיע עליו רוב טובה.
ידוע משלו של הגה"ק ה'חפץ חיים' זי"ע ל'אורח' שנקלע לכפר פלוני לשבות שבתו, והנה ביום השבת קודש רואה האורח כי הגבאים בביהכ"נ דשם נוהגים במנהגים שונים ומשונים. לפתיחת הארון נתכבד יהודי מתושבי ה'מזרח', לאחמ"כ עמדו וקראו לעליה הראשונה נער צעיר מתושבי צד מערב, משם המשיכו לקרן צפונית־מזרחית שם נקרא שוב נער צעיר לעליה הב', ול'שלישי' נקרא זקן מופלג מצד דרום, 'רביעי' מצפון, ו'חמישי' מהכסא השביעי שבאמצע ביהכ"נ… והיה נראה בעליל כי הללו מבולבלים בדעתם, עד שאין קוראים לעליות לפי איזה 'סדר' בר הבנה כלל וכלל – לא לפי 'אלפא ביתא', לא לפי סדר ישיבה בביהכ"נ, וגם לא לפי 'זקן זקן קודם'… בגמר קריאת התורה לא אזר יותר כוח ופרץ בפני הגבאי בטענה כי יואיל נא בטובו לתת מקומו לאנשים המבינים ב'עסקי גבאות' ולא ינהיג מע"כ את ביהכ"נ לפי שגעונותיו ובלבוליו… צחק הגבאי ואמר: "הנה, אורח אתה אשר בן לילה באת הנה ובן לילה פונה אתה לדרכך, וכי כך ברצונך להבין את הנעשה, כי הנה פלוני היושב ראשונה במזרח קיבל לפני כשבוע עליה לרגל יא"צ (יום השנה) שהיה לו, זה השני בסמוך לו נתכבד ב'שישי' לפני כג' שבועות כאשר נערכה שמחת הנישואין לנכדו החשוב, השלישי היושב לידו יעלה ויבוא למפטיר בעוד כחודש ומחצה לרגל יא"צ של אבי אמו… על כן לא נתכבדו כל אלו ב'עליה' היום.
"ומה ש'נער צעיר' נתכבד ראשונה, כי עליה זו של 'כהן' היא ובשבוע זה נסעו מכאן כל משפחת 'כהן' ולא נשאר לנו אלא כהן זה לבדו… סדר יש, שבמשך מחצית השנה יעלה כל אחד מבני העיר לעלייה לתורה, ומה לך כי נזעקת – אין בידך להבין את הנעשה בתור אורח לרגע…".
כיו"ב אמר ה'חפץ חיים', אנו באים לזה העולם כ'אורחים' עד 'מאה ועשרים שנה'. לא ידענו מה היה בזה העולם לפני ירידתנו ולא נדע מה יקרה מחר בזה העולם, והיאך נרצה להבין את הנעשה כשאין בידינו 'תמונה ברורה' כלל וכלל… וכי ידענו מי היה כאן לפני מאתיים שנה ויותר שעתה עליו להשלים כדי תיקונו ענין פלוני (ב'גלגול')… וכי ראינו מה היה לפני שלושת אלפי שנה במקום פלוני… ע"כ כל איש על מקומו ינוח בשלווה והשקט ויקבל גזירת שמים באהבה ושמחה… ויבין כי הוא נתון 'בידיים טובות' – הקב"ה, הדואג לו ולמחסורו יותר ממה שיש בידי אדם לדאוג לעצמו, ואין לנו אלא לשמוח ולסמוך עליו ב'עיניים עצומות'.
עוד כיו"ב המשיל ה'חפץ חיים' למי שנכנס לביהכ"נ בעת שאמרו הקהל פסוקי דזמרה, והנה הוא שומע אותם לאמר "שומר ה' את כל אוהביו ואת כל הרשעים", ותמה עד מאוד על מה זכו אותם רשעים לשמירה מעליא. מאידך, רעהו נכנס באמצע התפילה ושמע אותם אומרים "את כל אוהביו ואת כל הרשעים ישמיד" ונרעש כולו מפני מה נגזרה כליה על ראשם של הצדיקים ח"ו, והרי "חלילה לך להמית צדיק עם רשע" (בראשית יח, כה). עד שבא פיקח אחד ואמר: הקב"ה דיין אמת הוא וכל 'קושיותיכם ותמיהותיכם' אינן אלא מאחר שאינכם קוראים את הפסוק כדבעי מרישא ועד סיפא – "שומר ה' את כל אוהביו, ואת כל הרשעים ישמיד', שכן הוא בדין, את הצדיק יאהב ה' ואת הרשע יעניש. אך כאשר מביטים הנכם רק בחלקו של הכתוב, סבוכים אתם בכל מיני קושיות ותמיהות. אי אפשר לאדם 'לדון' בכבשונו של עולם רק אם יידע את כל המאורעות בעבר בהווה ובעתיד, ולא רק על הנראה לעיניים בשעה אחת בלבד, אז יכיר שאין שום קושיא על הנהגתו של הקב"ה על מה עשה ה' ככה, כי "הצור תמים פעלו, א־ל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא".
מעשה נורא שמעתי ממגיד מישרים פה מפיק מרגליות ששמע מבעלי המעשה: ארבעה אחים וגיסים נועדו לצאת יחדיו לנופש בקיץ תשע"ח בעיירה הסמוכה לצפת, כל משפחה ב'צימר' נפרד באותה חצר (כידוע, מנהג רבים לערוך בימי הקיץ 'הכנה דרבה' לקראת ימי אלול ותשרי הקדושים והם 'מקבלים על עצמם' עול 'גלות' כמנהג קמאי לערוך גלות לתיקון נפשם – ומנהג צדיקים שלא היו לנים שני לילות באותה עיר… גם מרבים הם לטבול ב'ימים' ובנהרות, במים שאובין ושאינן שאובין כטהרה לקראת ימים קדושים כאלו…). וקבעו עם בעלי המקום שבכל ימי שהותם שם לא ישכירו את שאר החדרים לאנשים שאינם ממשפחתם – אף אם מחמת זה ישארו ריקנים.
ויהי ביום הראשון באו ארבע המשפחות, הניחו חפציהן בדירותיהן שבקומה העליונה, ולאחמ"כ ירדו הגברים לרחוץ עצמם בבריכת המים שבחצר התחתונה (באותה חצר הייתה בריכה גדולה עמוקה ורחבה ועוד בריכה קטנה לתינוקות, ומחיצת עץ קלה מפסקת ביניהן). לקראת ערב עלו הכל לחדריהם, כשה'פלאן' (תכנית) הוא לצאת לתפילת ערבית ולאחמ"כ לטייל בהרי צפת.
לפתע נשמעו קולות וברקים, מהומה וזעקות מתוככי החצר. ירד האברך (המספר הנ"ל) לחצר וראה שהגיעו חמישה אברכים יראים ושלמים 'לנפוש' בדירה אחת ויחידה שבקומת החצר, ועתה הם מתעתדים לרחוץ במימי הבריכה ובני משפחתו זועקים חמס על בעה"ב שימהר לשלח את האורחים הללו לביתם שב'בני ברק' שהרי כך קבענו – אין איש זר נופש כאן. האברכים עמדו לעומתם בושים ונכלמים – כי נקלעו לעין הסערה שלא באשמתם, כי מניין להם לדעת שבעלי הצימר לא עמדו בהסכם עם ארבעת המשפחות…
מה עשה האברך? ניגש ובירר אצל האורחים עד מתי הם נשארים ב'נופש' הלז, וענו עד למחר בשעה 10 בבוקר. מיד השקיט האברך את בני המשפחה, "כי בשל מה הסער הגדול הזה, הרי אנחנו כבר שהינו באותה בריכה ומעתה נצא לטייל בהרים, ואברכים הללו הרי עוזבים את המקום מחר בבוקר, ומה יקרה אם נעביר על מידותינו ונשתוק להם ולבעלי הבית…".
וכאן באנו לעיקר המעשה, בחזרתם מתפילת ערבית ראו מרחוק כי שוב יש 'טוהט זיך' (בלגן) בחצר גינת הביתן… ומה עתה?… בבואם לחצר הבינו הכל כי אחד האברכים מהאורחים דלמטה, בבואו להיכנס לרחוץ בבריכה שמע רעש (רשרושים) ממקום הבריכה הקטנה; ותמה האיש, הרי כל בני המשפחה למעלה בחדריהם, ומאין הרעש בא, אלו 'נשמות' רוחצות בנהר… נכנס ומצא תינוק כבן שנתיים שוכב שרוע בקרקעית הבריכה כשהמים מכסים אותו. האברך שמשמש כ'איש הצלה' קפץ במהירות למים, הוציא את התינוק וביצע בו 'החייאה' וממש הצילו ממות לחיים.
וכה נענה אל מי שאך לפני כשעה גער בבעה"ב ותבע שישלחו את האורחים לביתם שבבני ברק: "רציתם שנחזור לבני ברק? אם אנו היינו חוזרים לבני ברק גם אתם הייתם חוזרים… עתה, שהשארתם אותנו כאן גם אתם תוכלו להישאר כאן". ראה נא, כמה טובה וברכה, חיים וחסד מביא ה'גומל טובה' על עצמו יותר מעל מי שהיטיב עמו.
עוד סיפר לי מגיד המישרים בענין אחר, ששמע ממכירי בעל המעשה: איש יהודי צדיק ותמים (המכונה 'בעל תשובה') קנה בשנה האחרונה דירה באחד המגדלים החדשים שבעיר תל אביב, ובהגיע 'צום גדליה' בשנת תשע"ט החל לתור ולחפש אחר מקום מתאים לבניית 'סוכה' (כי אין באותם המגדלים מרפסות ראויות לכך). בעודו מחפש שאל את אחד משכניו על כך, אמר לו השכן: "לא ולא, כאן זה לא 'בני ברק', ולא תוכל לבנות סוכה בכל מקום אשר תאווה נפשך בחצר הבית, בחניה וכיו"ב. עצה אחת היא לך: לבנות סוכתך בגג הבנין, שם לא ייראה הדבר חוצה ואיש לא ימנע בעדך, זולתי אחד השכנים הדר כאן עמנו והוא ידוע כ'שונא דת' מומר להכעיס ובוודאי לא ייתן לך לבנות הסוכה".
וימהר האיש הגגה לבדוק את הנעשה שם… לא ארכו הרגעים ואותו שכן רשע בעקבותיו, ונפתח ביניהם 'דין ודברים' קשה. וזה הרשע שואל: "אה, מה מעשיך כאן…", וזה עונה, לבנות סוכה עלה ברצוני כציווי בוראנו", נענה הרשע: "כאן בבנין לא תיבנה סוכה", וזה משיבו "כן תהיה, וכו' וכו'", עד שאמר אותו רשע: "כאן לא תהיה, רק אם האלוקים ישלח לך סוכה מן השמים אזי תיבנה כאן סוכה…".
מיודענו לא חשב לוותר! וכי עבור יצור נחות זה יפסיד את המצווה חביבה, והחליט לבנות על אפו ועל חמתו, שהרי זה הרשע 'שומר חוק' הוא ולא ישבור בכעסו את הסוכה שאבנה, רק יקרא לאנשי המשטרה והם יבקשו 'צו בית המשפט' להרוס, ובוודאי אדהכי והכי יעבור חג הסוכות או עכ"פ חלקו, וכל יום שתהיה לי סוכה 'כולו רווח'…
מה עשה? ירד לרחובה של עיר, שם הולך ונבנה עוד 'מגדל' (כמו שהוא דר בו), מצא שם עצים ב'מכולה' המיועדת לפינוי אשפה, פגש ב'ערבי' העובד בבניית אותו הבנין, נתן לו מספר הטלפון שלו, וקבע עמו שבשעה חמש – עת גמרו את העבודה, יקרא לו ויחדיו יעלו את העצים לגג ביתו. ה'קבלן' שראה יהודי מדבר עם ה'ערבי' שלו חשש שמא הזיקו הערבי ומיד ניגש לברר מה הדין ודברים שביניהם. סיפר לו ה'בעל תשובה' את כל אשר היה ביניהם. אמר לו ה'קבלן' – שבלבו פועם רגש לדבר שבקדושה: "מה, וכי לקיום מצוות סוכה תיקח עצים מאשפתות, מהזבל… לא ולא, שמע נא, זה עתה גמרתי ליצוק רצפת בטון (צעמענט) באחת הקומות שבבנין הנבנה. את הבטון שפכתי על עצים גדולים חדשים ונאים, עתה עלה לגג ביתך, וכשתראה לי סימן בידך אצווה על הפועל היושב במנוף הגדול המיועד לבניית בניינים גבוהים וגדולים שיוליך לגגך את העצים הללו ומהם תבנה סוכה נאה.
עשה האיש כמצוותו, אלא שבדרכו לגג נקש על דלתי בית הרשע הנ"ל ואמר לו: "ברצונך לראות דבר מעניין ביותר? ברי לי שמימיך לא ראית כזאת, בוא עמי". ויבוא עמו, ולתדהמתו הוא רואה שהבעל תשובה מראה איזה סימן בידו וה'מנוף' הגדול מסתובב לעומת בניינם, מוליך ומביא על גביו קורות ועצים נאים ומשובחים, ואז "מלאך… בע"כ יענה אמן" – אמר לו: "אכן שמע אלוקים לקולך, והשליך לך מן השמים סוכה לתפארת, אכן, השנה תהיה סוכה בבניין זה".
ללמדך כוחה של השתוקקות, ומה אדיר 'רצון טוב' אשר מן השמים יענוהו בכל אשר יחפוץ וירצה.
(מתוך 'באר הפרשה' לך לך תשע"ט)