בספר 'לב אליהו' לרבי אליהו לאפיאן זצ"ל (פ' עקב) מביא, שקרא באיזה ספר בצעירותו מעשה שהיה לפני יותר מ-150 שנה. גוי אחד, סוחר גדול, היה חוזר מדי שנה מהיריד עם כמה עגלות וכמה משרתים, כאשר באחת העגלות היה מונח השק עם המעות שהרוויח ביריד, ובה היו יושבים שני שומרים חזקים עם כלי זיין. כל השיירה הזאת היתה מלווה בכלב גדול, שהיה יושב באותה עגלה עם הסוחר, ומפעם לפעם היה יורד ומקיף את העגלות להריח אם הכל בסדר.
פעם אחת חזרו מהיריד עם אוצר גדול מאד של מעות, והנה באמצע הדרך יצא הכלב מעגלת הגביר, נעמד לפני הסוסים, חסם את דרכם והתחיל לנבוח בקולות גדולים מאד. חשבו האנשים אולי הוא מבשר על איזו צרה, אולי באים לסטים מאיזה כיוון? ויביטו כה וכה ויראו כי אין איש. נתנו לכלב קצת בשר נבלה כדי להרגיעו, אך הוא אינו נח ואינו שוקט, אלא ממשיך לצעוק ולנבוח בקול גדול. משכלו כל הקיצין, וראו שהכלב אינו נותן לסוסים לנסוע, ירד הגביר מעגלתו וניגש אל הכלב לבדוק על מה כל הרעש הזה. אולם הכלב ממשיך לנבוח ואינו שוקט.
בראות הגביר כך, הוציא את רובהו וניסה להפחיד את הכלב, אך ללא הועיל, עד שלא היתה ברירה וירה בו והרגו.
הם המשיכו בדרכם. בהגיעם לבית הגביר חיפשו את השק של המעות ולא מצאוהו. הם הבינו שכפי הנראה נפל השק תוך כדי הנסיעה, לכן חזרו לאחוריהם באותה דרך שנסעו, ובכל הדרך הביטו אנה ואנה לבדוק היכן נמצא השק. עד שהגיעו לאותו המקום בו הרגו את הכלב, ומצאו אותו שרוע על השק עם המעות. התברר למפרע, כי הכלב הבחין שהשק נפל וניסה לעצור את השיירה בגופו, והתעקש על כך גם במחיר חייו. ולא זו בלבד, גם לאחר שירה בו אדונו, בפסיעותיו האחרונות גרר את עצמו עד השק והשתרע עליו לשמרו! עד כדי כך מסר הכלב את נפשו עבור האדון.
כשרואים את הנהגת הכלבים ומתבוננים בה, מתגלית השירה הזאת (הנאמרת ב'פרק שירה'): "בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו". קל וחומר – ומה הנאמנות של הכלב לבעליו היא רק משום שהוא נותן לו פרנסתו וזורק לו כמה עצמות לאכול, על אחת כמה וכמה שאנו צריכים להיות נאמנים להשי"ת.
(ע"פ 'ממשקה ישראל', הרה"ח ר' מנשה ישראל רייזמן)