"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (שמות כ"א, א')
פרשת משפטים עוסקת בהלכות ובחיובים שבין אדם לחברו – הן בקום ועשה והן בשב ואל תעשה.
שני חלקי התורה – בין אדם למקום ובין אדם לחברו, צמודים זה לזה, הולכים ביחד.
הפחד מפגיעה ביהודי
צריכים לדעת דבר אחד כביעתא בכותחא:
חז"ל אומרים באבות (ד, א): "איזהו מכובד? המכבד את הבריות", ומביאים לכך ראיה, שנאמר (שמואל א' ב, ל): 'כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו', כלומר, הקב"ה אומר: מי שיכבד אותי – אני אכבד אותו.
ולכאורה זו ראיה רק שמי שמכבד את הקב"ה והקב"ה מכבד אותו – הוא מכובד, אך מה הראיה מכאן שהמכבד את הבריות הוא עצמו נעשה מכובד?! למדנו מכאן, אומרים המפרשים, דבר נורא ונפלא! התנא מביא ראיה: אם אדם מכבד את הבריות, הוא בעצם מכבד בכך את הקב"ה, כי "בצלם אלוקים עשה את האדם". היהודי הוא בן המלך, "בנים אתם לה' אלוקיכם" וכשמכבדים את בן המלך – אביו המלך מתכבד בכך. כבוד הבריות הוא, אפוא, כבוד ה', כבוד השכינה.
"כי מכבדי אכבד" – אם אתה מכבד אותי, על ידי הכבוד שאתה מעניק לבני, גם אני מכבד אותך, נמצא "שאיזהו מכובד? – המכבד את הבריות". זוהי גישה שונה להבנת המושג 'כבוד האדם', ליחס אל המצוות שבין אדם לחברו, כמה צריכים להיזהר בכבוד הזולת! אלו הם דברים נוראיים, מושגים אחרים לגמרי!
סיפר לי רבי שלום שבדרון זצ"ל: היה יהודי בירושלים בשם רבי יוסף שמשליבץ, יהודי תלמיד חכם, מתמיד גדול וירא שמים מרבים. על התמדתו הגדולה ניתן ללמוד מהמעשה הבא:
רבי יוסף התגורר בעיר העתיקה ולמד בישיבת "עץ חיים" בעיר החדשה, מדי יום היה הולך את הדרך הארוכה מביתו עד הישיבה. פעם אחת כשיצא מהישיבה לחזור לביתו, הציע לו אחד האברכים: "אולי אבוא אתך ונלך ביחד?" אמר לו רבי יוסף: "לא, אל תבוא איתי, אני מבקש!.."
"למה לא?" תמה האברך, "טובים השניים מן האחד, נלך ביחד!"
"אינני יכול, קשה לי, ברצוני ללכת לבד, יש לי עניין גדול בכך.."
אבל הלה בשלו: "אם בין כה וכה אתה הולך, למה לא נלך ביחד?!.."
לא היתה לו ברירה, הלכו יחדו בדרך והאברך התחיל לספר לו סיפורי מעשיות.. אמר לו רבי יוסף: "ראה נא, בדרך הלוך מביתי לישיבה שיננתי את כל מסכת כתובות, כעת עלי ללמוד את כל מסכת יבמות. אם אשמע את סיפורי המעשיות שלך – כיצד אוכל ללמוד את כל המסכת?!.."
שאלתי את רבי שלום מדוע לא שמעו עליו בירושלים, והוא ענה לי: "בתקופה ההיא הוא לא היה 'בן יחיד' בירושלים, היו שם הרבה תלמידי חכמים, מתמידים ויראי שמים.."
הוא המשיך וסיפר לי שהיה אתו פעם במקוה, ולפתע הבחין שרבי יוסף נראה חיוור. היה נראה שאינו חש בטוב. ניגש אליו רבי שלום ושאל אולי הוא צריך עזרה. "זה שום דבר", ענה רבי יוסף, "פשוט יהודי אחד הכניס את רגלו למקוה ואמר: 'אוי, זה חם כמו הגיהנום'. כששמעתי את המילה 'גיהנום' נהיה לי רע מחמת הפחד הנורא, וכעת עלי להירגע ולחזור לעצמי.."
רבי יוסף הגאון הצדיק התפלל בבית כנסת מסוים בירושלים. פעם אחת בליל שבת, כיבדו חזן גדול לעבור לפני התיבה בקבלת שבת. הלה הראה את כל כוחו וגבורתו ומשך את התפילה. רבי יוסף, שכאמור התפלל שם, אמר לעצמו, 'נו, אין לי זמן לחזנות הזו..' ותוך כדי שהוא מדבר לעצמו עשה בכתפיים תנועה המביעה חוסר שביעות רצון.
החזן קלט את התנועה בזוית עינו, וליבו נפל בקרבו. עד עכשיו היה בטוח שכולם מתמוגגים משמחה, מרגישים גן עדן בעולם הזה, והנה הוא רואה שאותו צדיק לא מרוצה מהחזנות שלו. כל החשק יצא לו והוא סיים להתפלל מהר, כמעט ללא ניגונים וקטעי חזנות.
רבי יוסף שם לב שהחזן הפסיק את קטעי החזנות, ואז הלמה בו ההכרה, שהלה ראה את התנועה שעשה בכתפיים, והביעה חוסר שביעות רצון מחזנותו. הוא הזדעזע!
אחרי שסיים תפילת מעריב (הוא היה מאריך בתפילה) התיישב ושאל את עצמו: מה עושים עכשיו? ביישתי יהודי, הרגתי אותו, כיצד אני מפייס ומרצה אותו?! רבי יוסף לא המתין אף לא רגע. מבית הכנסת הלך הישר לביתו של החזן ודפק על הדלת. בני הבית תמהו: מי דופק עכשיו בדלת? הלא כל יהודי נמצא עכשיו בביתו ועושה קידוש, או שהוא כבר באמצע הסעודה. פתחו את הדלת, והנה בפתח עומד הגאון רבי יוסף שמשלביץ.
רבי יוסף נכנס פנימה, והתנפל על החזן בבכיות נוראות (בשבת!) תוך שהוא מתחנן לפניו: "תרחם על הנשמה שלי, תמחל לי על מה שעשיתי לך, אני מבקש מחילה!" בכה והתנועע, "אנא מחל על מה שעשיתי לך!"
הפחד מפגיעה ביהודי – חייב להיות נורא, בין אדם לחברו, כמה נורא ואיום!
(מתוך 'יחי ראובן')