"וְרָאשֵׁי אֲבוֹת הָעֵדָה" (במדבר ל"א, כ"ו)
זכיתי להיות מקורב לשר התורה מרן רבי חיים קניבסקי שליט"א, ולדבר אתו הרבה בלימוד, שאלתיו דברים שלא הבנתי, וב"ה כמעט כל הדברים התיישרו והתיישבו בתשובותיו.
והנה בשנים האחרונות התפרסם רבינו שליט"א בכל העולם בכח התורה, וגם בכח התפילה, וכל ראשי הישיבות ותלמידיהון, מכל העדות ומכל החוגים, חרדים לשמעו ולדבריו, ובכל פעם שאני חוזר מחו"ל אני מביא עמדי הרבה 'פתקאות' להזכירן אצל רבינו שליט"א, לרפואה, לשידוך, להצלחת הבנים, שאלות על ניתוח וכו' וכו'. וכן מגיעות אצלי יום יום קריאות טלפוניות לשאול לרבינו שליט"א על כל הנ"ל.
כשאני בא במחיצת רבינו שליט"א, אף פעם אינני דופק בדלת, אלא עומד ליד הכניסה עד שרואני ואומר לי: "הכנסו! הכנסו!". פעם התנצלתי על שאני מפריעו באמצע לימודו, ושאלתיו מתי אפשר לבוא, מבלי להפריעו? ובתמימות ענה לי בזה"ל: "אני תמיד באמצע הלימוד… אין הבדל מתי לבוא, אתם יכולים לבוא מתי שתרצו".
אנו נמצאים בדור של הסתר פנים נורא, עם צרות רבות לכלל ולפרט. ומכיוון שזכיתי לראות דברים נפלאים אצל רבינו שליט"א, אמרתי להדפיס קצת סיפורים מרבינו שליט"א, למען נתחזק כולנו באמונת חכמים שהיא מיסודי האמונה.
●●●
ספר תורה חי
כזה הוא מו"ר, מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א, 'ספר תורה חי' . כידוע, שכל התורה כולה אצורה במוחו כמונחת בקופסא והוא ממשמש בה כל שעה. וכמו שכתבו בתוספות (סוטה כא ע"א תוד"ה זה): "סתם תלמיד חכם תורתו אומנותו, ועוסק בה ומהרהר כל שעה ואינו הולך ד' אמות בלא תורה", וכבר אמר אביו, הגה"ק מרן ה'קהילות יעקב' זצ"ל לנכדו שליט"א: "כשאתה זקוק לעצה, שאל פי אביך, כי דעתו דעת תורה. כי מה היא דעת תורה, אדם שאין לו בעולמו אלא תורה וממלאת היא כל ישותו, כשהוא עונה- התורה מדברת מתוך גרונו". ועוד לפני שנים רבות פגש מרן שליט"א את מרן הגרי"ש כהנמן זצ"ל, הרב מפוניבז', וביקשו שיקבלו לישיבה בחור פלוני. ענהו הרב, שבדרך כלל אינו מתערב בקבלת תלמידים לישיבה, ומחליטים על כך על סמך מבחנים ובירורים כנהוג. אך לבקשתו, ישתדל בענין. ובאסיפת הרמי"ם שהתכנסה לדון בענין, הופיע הרב ואמר: "הן יודעים אתם שאיני מתערב בקבלת תלמידים, אך הפעם שאני, מכיון שהתורה עצמה באה וביקשה להכניס בחור פלוני". תמהו הרמי"ם לפשר הדבר. מה פירוש שהתורה עצמה ביקשה? והסביר: "נתבקשתי לכך על ידי הגר"ח קנייבסקי, שהוא התורה עצמה, ספר תורה חי, ויש לשמוע לקול התורה…"
ויודעני, שלפני כארבעים שנה ביקר הגאון רבי יצחק הלוי רודערמאן זצ"ל, ראש ישיבת באלטימור, בארץ הקודש, וכששב לארצו סיפר בשמחה שהקב"ה אינה לידו מצוה רבה, והוא זכה לרכוש מעיל לספר תורה! תמהו: לשמחה, מה זו עושה?, והלא גם באמריקה ניתן לקנות מעילים לספר תורה?
וענה, שבביקורו נועד עם מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א, ונפעם לשליטתו בכל מכמני התורה וראה שהוא ספר תורה חי, וטרח עד שהשיג הסכמתו לקנות עבורו גלימא דרבנן במקום מעילו הישן, והוא רואה בכך זכות שעבורה היתה כדאית כל הנסיעה לארץ ישראל!
הזכרנו את המעיל לספר תורה. הגר"י רודערמאן זצ"ל שמח בקניית המעיל, אך מה היתה הרגשתו של רבינו, האם שמח גם הוא?
לפני שנים שמעתי שרבינו שליט"א, שאל את דודו מרן החזון איש זצ"ל, שעומדים לקנות לו חליפה חדשה, ובשלחן ערוך (אורח חיים רכג ג) נפסק שיש לברך "שהחיינו" בשעת הקניה, "שאין הברכה אלא על ידי שמחת הלב, שהוא שמח בקנייתן", ומה יעשה ואינו חש שמחה בחליפה החדשה?
חקר מרן החזון איש זצ"ל: "האם אין לך כל שמחה מאומה, אפילו מקצת מן המקצת?", וענה: "לא, איני מרגיש שום שמחה!".
והורהו: "אם כן אל תברך…". עד כאן שמעתי משכבר הימים.
הואיל ורציתי לדעת דברים על אמיתותם, ולא להימנות על אותם המאמינים לכל דבר, ומאידך גיסא לאו אורח ארעא לשאול להדיא על כגון דא, לכן, באחת ההזדמנויות שאלתיו שאלה להלכה: "מה דינו של מי שאינו חש שמחה במלבוש חדש, היברך "שהחיינו" או לאו?
פוק חזי ענוותנות רבינו שליט"א, שלא חשד כלל שבו אמורים הדברים, והיה פשוט בעיניו שכאלו מצויים לרוב, וזו שאלה שכיחה להלכה, ונענה ואמר: "בשעתו שאלתי שאלה זו למרן החזון איש זצ"ל, וחקר מפי האם איני מרגיש שום שמחה ולו מעטה, ובלשונו 'אפילו קצת קצת שמחה'. ועניתי שאיני מרגיש שום שמחה כלל, ואז הורני שאשמע 'שהחיינו' מפי אדם אחר שיקנה חליפה באותה עת, או אברך על פרי חדש…".
"כל מעייני בך" (תהלים פז ז)
כל זה נובע מכך שאין לו בעולמו אלא תורה, כל מעייניו בה וכל שמחתו מלימודה, והוא "מהנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה ומרחיב דעתו בחכמה, ובאהבתה ישגה תמיד", כך שאין דעתו פנויה מן החכמה ומדברי תורה, ואין בו מקום לדבר אחר כלל. ואינו מרגיש שום הנאה ושמחה מגשמיות…
ידוע ומפורסם שרבינו שליט"א ניחן מן השמים בזכרון מפליא, בבחינת 'בור סוד שאינו מאבד טיפה' אינו שוכח דבר מתלמודו, וכבר מנה החסיד בעל 'חובת הלבבות' (שער ט פ"ד) את הזכרון בין מעלות הפרוש, כי כל מילי רמו עליה, ונותן לבו לזכור הכל.
והנה זכיתי להיות שליח לדבר מצוה להרבות תורה, ולהשיג תורמים להדפסת ספרי רבינו שליט"א, ונדיב אחד אף מסר לי המחאה על סך עשרת אלפים דולר, להדפסת ספר מספרי רבינו. באתי לפניו והצגתי את ההמחאה, כשאני מציין שהתאריך הרשום הוא לעוד שבועיים. ביקשני, אפוא, שאשמור על ההמחאה עד לתאריך הנקוב, אפרטנה, ואביא את הכסף. מובן שעשיתי כך, וכשבאתי כעבור שבועיים והכסף בידי. מיד שאל: "מה זאת?" ואמרתי: "זה פדיון ההמחאה על סך עשרת אלפים דולר. הבאתיה לפני שבועיים ונתבקשתי להחזיקה ברשותי, עד שיגיע התאריך. היום הגיע המועד ופרטתיה כפי שנתבקשתי".
ואמר לי רבינו: "איני זוכר מכל זה מאומה, אבל אני מאמין לדבריכם".
ומענין לענין, באותו ענין, נכנסתי אליו עם גביר אמריקאי, שהרים תרומה גדולה מאוד במזומן, כדי שרבינו שליט"א יחלקם כראות עיניו, אם להדפסת ספרים, אם לצדקה, או להחזקת תורה, והתברך מפי קדשו בברכת "ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת".
הגביר שהה בארץ כשבוע, ובסופו פנה אלי וביקש שאכניסו שוב לרבינו שליט"א. נעניתי ברצון, אך הזהרתיו לאמור: "אל תתפלא אם לא יכירך…".
אמר לי: "לא יתכן! הלא אמרתם שכח זכרונו מופלא, שזוכר הוא דברים שראה באיזה ספר נדיר לפני עשרות שנים, ואותי הן ראה לפני פחות משבוע ימים!".
עניתיו: "הכל נכון, והיא הנותנת. רבינו שליט"א אינו מכניס לתאי הזכרון במוחו, אלא דברי תורה בלבד, וכל השאר הוא בעיניו 'כחלום יעוף' וחבל להעמיסו בראש…".
אמר לי: "סבורני שאתם מגזימים. אפילו יהי כדבריכם, אבל נתינה כזו גדולה במזומנים, אינה ענין שנשכח במהרה, אין זה מן המעשים שבכל יום".
אמרתי לו: "יהי כדבריך. ליתר בטחון הרשיני להכנס לרגע אחד לפניך ולו כדי למנוע מבוכה…" .
הסכים ברצון. נכנסתי לבדי, ואמרתי: "הגביר שהביא סכום כסף גדול לפני שבוע, מבקש להיכנס לקבל ברכת פרידה".
אמר "איני זוכר כלום ואיני מכירו, אבל הוא יכול להיכנס".
מהרתי להכניסו, והצגתיו: "בשבוע שעבר תרם סכום גדול לצדקות של הרב".
רבינו ענה: "אם הרב איינפלד אומר, זה כנראה כך".
רבינו ברכו בקצרה כדרכו, וכצאתו, אמר לי: "אתם צדקתם, אני רואה שאינו מכיר אותי כלל. אבל איני מקפיד חלילה, אלא להיפך. אדם שאינו מתרגש מסכום כסף כה גדול, ושוכח על אתר כל דבר שאינו תורה, הוא גדול אמיתי וברכתו ברכה!".
חוץ מתורה אינו זוכר כלום
ובי היה מעשה: בשנת תשס"א היתה לי סייעתא דשמיא מרובה להשיג ארבעה תורמים, שכל אחד מהם תרם מאה אלף דולר למבצר התורה כולל 'חזון איש', ועוד כמה נדיבים שתרמו חמישים אלף דולר כל אחד. חשבתי שהכרת הטוב מחייבת לערוך עבורם מסיבת הודיה מטעם הכולל. ברם, מפאת עומס עיסוקיהם, היה ברור מראש שלא יאותו לבוא במיוחד לארץ הקודש, אלא אם רבינו שליט"א יאות לשבת בראש, ולהאציל עליהם ברכותיו.
עליתי ושטחתי בקשתי, אולם רבינו דחה אותה על הסף, באמרו: "אם אתחיל להשתתף במסיבות לא יהא לזה סוף ותורתי אימתי נעשית? גדר גדרתי שאיני משתתף בשום מסיבה". ואינו מתרגש כלל ממאות אלפי דולרים ואין זה אומר כלום אצלו!!!
אמרתי: "קטונתי מלהעבירו על דעתו, אך זאת אוכל לומר, שאם לא יבוא תתבטל המסיבה, שכן, יודעני בוודאות, שהם לא יבואו אם לא ישתתף בה. ובענין הגדר שלכם, אוכל לומר, שאין הנידון דומה לשאר מסיבות, כולל 'חזון איש' נוסד על ידי דודכם ורבכם, מרן החזון איש זצ"ל, עוד זכורים השיעורים, שאביכם, מרן ה'קהילות יעקב' זצ"ל, אמר בו ברוב עם, הרי זה הכולל שלכם". הראיתי לו שכותב במכתב למען הכולל חזו"א 'הכולל שלנו'.
חשב וחשב ואמר: "בלא נדר אשתתף. אתם יכולים לומר להם זאת, ואגלה לכם מדוע. בראותי את המסירות שלכם למען הכולל, הרי זה מחייב גם אותי למסירות עבורו…".
המסיבה נקבעה לבין הזמנים תשס"א, אחרי תשעה באב. הכל היה ערוך ומוכן, אך לפתע הורע המצב הבטחוני והגבירים ביטלו את הגעתם. נכנסתי לבית רבינו, ואמרתי: "לנגד עינינו מתקיים הכתוב 'רצון יראיו יעשה' (ערש"י חולין ז ע"ב שהקב"ה נותן לבו על רצונם של צדיקים שלא להעביר דעתם). וסיפרתי שהמסיבה בוטלה, ואני מודה לכם שרציתם להשתתף במסיבה".
אמר: "מה זה עלה על דעתכם שאשתתף במסיבה, הן גדר גדרתי שאיני משתתף במסיבות מכל טעם שהוא".
נדהמתי. אמרתי: "אבל הבטחתם לי שתבואו, אמרתם שהמסירות שלי בלי כל חשבון וגבול מחייבת גם אתכם לעבור על הגדר שגדרתם".
והשיב שאינו זוכר מאומה! "מתי הבטחתי?"… (ועוד יש לי הרבה מקרים כאלו…).
התרגשתי ואמרתי: "כבר ראיתי שחוץ מתורה אינכם זוכרים מאומה".
(מתוך הספר 'מנחת נתן')