הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
בישיבה בה אני מלמד בשעות הבוקר, פועל בשבתות ובמועדים שטיבל של חסידי ויז'ניץ. כך שאני מוצא לעיתים את עצמי מעלעל ומעיין בהפסקות הקצרות בספרי חסידות ויז'ניץ, ומשתדל לספוג יראת שמים. כמעט מתחילת ספרי התורות של אדמור"י ויז'ניץ על חומש בראשית, הזכירו האדמורי"ם את חשיבות ההכנה הרוחנית והנפשית לימי החנוכה הממשמשים ובאים. כבר כחודש לפני חנוכה, עוררו הרעבעס' זצ"ל את צאן מרעיתם להתכונן בהכנה דרבה לימי החנוכה, ואנו, שכבר ממש מתקרבים לשמונת ימי החנוכה, צריכים כבר להתכונן, להתרומם טפחיים מעל הקרקע, ולחוש את מעלת הימים הבאים עלינו לטובה.
הבה ונתבונן מעט יחד:
השולחן ערוך כותב: "ונוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקים". הפוסקים כותבים שישנה עדיפות לנשים על פני האנשים, במנהג אי עשיית מלאכה בשעה שנרות החנוכה דולקים. המגן אברהם כתב בשם המטה משה ש"דוקא נשים נוהגות שלא לעשות מלאכה, לפי שנעשה נס על ידיהן". מסיבה זו כתב הרמ"א שיש לאכול גבינה בחנוכה, לפי שהנס נעשה בחלב שהאכילה יהודית את האויב, וכתב המשנה ברורה: "היא היתה בתו של יוחנן כהן גדול והיתה גזירה וכו' והאכילה לראש הצוררים גבינה לשכרותו וחתכה את ראשו וברחו כולם".
הר"ן (מגילה ב, ב) סובר שאכן, יהודית היתה הגורמת המרכזית לתבוסת הצוררים, ובעקבות מעשיה "ברחו כל היוונים", וכדבריו כתבו עוד מגדולי הראשונים. גם בנוסחת המדרש (שבהוצאת הרב"מ לוין) מובא שעיקר הצלחת המלחמה נעשתה ע"י כריתת ראש המצביא היווני ע"י יהודית, ורק כך הצליחו להתיש את היוונים. וכך מובא גם ב'ספר המעשיות' לרבינו ניסים גאון ז"ל.
בגרסת המדרש, המובאת בשאילתות דרב אחאי גאון, מובא שבתו של מתתיהו הכהן הגדול נכנסה לחופה כדי להינשא, ומכיון שחששה מגזירת היוונים הארורה, ש"פשטו ידם בבנותיהן", כלשון הרמב"ם, לכן התנהגה בסעודת נישואיה בחוסר כבוד וצניעות וחילקה משקה לכל המסובים. כשכעסו אחיה עליה ונזפו בה על התנהגותה המוזרה, סנטה בהם אחותם ואמרה: "מדוע תכעסו על מעשי?! הלא גזירת היוונים תגרום לי לחוסר צניעות גדול פי כמה וכמה?!". דבריה הישרים והנכוחים זיעזעו את אחיה, שמיד התעוררו להילחם, וכך פרצה המלחמה, עד לנצחון בני חשמונאי.
שמעתי פעם משפט יפה מהרב יוסף בא- גד, שהיה חבר כנסת בשעתו והיו לו פנינים מתוקות ואמרות כנף מרתקות. הרב בא- גד הסביר את נס המלחמה של חנוכה ואמר: "ננסה לחשוב מה היה קורה אם צה"ל הישראלי היה יוצא למלחמה נגד צבא ארצות הברית… אתם יודעים מי היה מנצח? ישראל, כי כל צבא ארצות הברית היו 'מתים מרוב צחוק'"… ואכן כן. אם כל אחד מבין שקבוצת יהודים חרדים, דלה בכח ובאמצעי לחימה, אינה יכולה לנצח את צבא יוון האדיר. הצבא החזק ביותר בכל העולם כולו באותה התקופה.
מו"ר, מרן המשגיח הגה"צ רבי גדליה אייזמן זצ"ל, הוסיף והסביר שעיקר נס חנוכה היה בכך שהחשמונאים החליטו לצאת למלחמה נגד הצבא היווני האדיר, שזהו עצמו דבר נס ופלא, לנסות ולהילחם בצבא החזק ביותר בעולם. ומכיוון שהתעוררות לתעוזה זו באה, כאמור, על ידי אחותם של החשמונאים, לכן ישנו מקום לשייך את הנס על שם הנשים.
החשמונאים הכירו היטב את היוונים וגזרותיהם המחרידות. הם ראו בעיניהם את הזוועות, חוסר הצניעות ופרצות הקדושה, שהיוונים הארורים עשו. אם כן, מה עשתה אחותם בכך שגרמה להם לקום ולהילחם? מה הם סברו רגע לפני?! והרי אחותם לא חידשה להם מאומה, עליו לא ידעו קודם?!
נכון, הכל היה ידוע ומוכר. אך אחותם הצליחה לזעזע את אמות הסיפים במשפט אחד, משפט מצמרר. היא הצביעה על המצב הקיים ואמרה: "ראו! ראו היכן, באיזה מצב, אנחנו נמצאים!".
● ● ●
חנוכה הוא הזמן האידיאלי, המתאים ביותר, לשוחח בו על פך השמן הטהור, ועל כך שגם בימינו דרושה מסירות נפש. ואז, אז נתקלתי, כמעט באקראי, בקובץ תורני של ישיבת 'באר יעקב', ושם, באחד המאמרים, הופיע לו משפט מצמרר. בקונטרס נכתב שמרן הגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ' זצוק"ל הגדיר את המושג 'בן תורה', [לגבי קבלת תלמידים למוסדות חינוך של אברכים ובני תורה!!] בכך שמי שמאחר באופן קבוע ל'פסוקי דזמרה', אינו נחשב לבן תורה.
ברור שצריך לדבר על השקפה והתווית דרך, לדון בכובד ראש בסוגיות הרות גורל ולהשתייך למחנה יראי ה' וראשיו, גדולי ואראלי התורה. אך עלינו לזכור שכשאנו מדברים ומדברים על דעת תורה והשקפה, אין בכך שום הקרבה עצמית, שום מסירות נפש. ברור שעמלי התורה צריכים להגדיר ולחדד את השקפת עולמם הרוחנית, אך לא רק בדיבורים תאורטיים נהיה בני תורה. בני תורה נהיה, כך מאיר לנו מרן רבי מיכל יהודה באור גדול, כשנתאמץ, שנעבוד את ה' במסירות, ושנגיע, למשל, בזמן ל'פסוקי דזמרה'.
מאי משמע מסירות נפש בימינו?
כשנלמד עוד שעה ברציפות, למרות שקשה ואפילו כשהיצר מנסה להתגרות בנו ולהפריע לנו. כשנתאמץ לקום 10 דקות מוקדם יותר ונגיע לתפילה בזמן. כשנתרום 'מעשר' או 'חומש' לצדקה, גם שהמצב הכספי לא מזהיר במיוחד, כשנעצור מלספר סיפור מרתק לסובבים, למרות עסיסיותו הרבה, רק בגלל שזהו רצון ה' יתברך, זוהי מסירות נפש, וכך, ורק כך, נבנה לו בניינו האישי של לומד התורה.
לא ניהפך לחלק משבט לוי מעצם ההחלטה על השתייכות ומפלגה. שיחות החולין החוזרות ונשנות בענייני השעה, לא יהפכו אותנו לאוהבי ה' יראי אלוקים. אנו ניחשב כנסיכי הכתר כשהמחשבות שייתפסו אותנו יהיו מחשבות בירור מחלוקותיהם של אביי ורבא, רבי יוחנן וריש לקיש, הרמב"ם והראב"ד, הרי"ף והרא"ש, ה'קצות' ורבי חיים. לא תמיד קל לברר ולשדד מערכות בעומקה של תורה, אך כשעושים זאת, גם בשעות קושי, זוהי מסירות נפש אמתית.
חכם אחד אמר פעם כי ישנם "שתולים בבית ה' " וישנם "שתולים בחצרות ה'", וההבדל ביניהם הוא תהומי. משוחחי ענייני השעה והמתווכחים למיניהם, אכן עסוקים סביב לנושאים שברוח ובדעת, אך לכלל "שתולים בבית ה'" לא הגיעו. כי ב"חצרות" אמנם מדברים על ענייני השעה, מתווכחים בלהט אין סופי ומתאמצים להוכיח את טעויות האחרים. אך ב"בית השם" יושבים ולומדים תורה, בהתמדה, שעה אחר שעה, מבררים עוד סעיף בשולחן ערוך ונושאי כליו, מתאמצים להבין יותר טוב את כוונת הרמב"ם ומשננים, שוב ושוב ושוב, את המסכת, הלוך וחזור. כאן, בתוככי בית המדרש, מצויים בני שבט לוי. כאן מתייגעים, כאן מוסרים את הנפש. ואילו בחוץ? אין קל יותר מזה. לדון, להתפלמס, לחוש שייכות מבלי להתאמץ ולהקריב כלל וכלל, זוהי לא מסירות נפש.
כשהחשמונאים הקדושים זכו לנס פך השמן הטהור, היה זה בגלל שהם מסרו את נפשם בפועל, לא בדיבורי סרק ומיתוגים, השתייכויות וויכוחים. ואולי אנו, במקום לחוש 'שייכים' רק על ידי דיבורים ומעשים לא רציניים, פשוט נחוש שייכים על ידי שנגיע בזמן ל'פסוקי דזמרה'…
אורות צבעוניים ליד החנוכיה- האמנם??
ולנושא אחר: בחודש כסלו לפני מספר שנים ביקשתי מבני ביתי שינסו למצוא בחנויות נורות צבעוניות דולקות וכבות, כאלו שמשמשות לקישוט סוכה ססגוני וכשר, מתוצרת הארץ, כיון שחנוכה מתקרב.
"אבא", הזכירו הילדים, "לא תולים קישוטים בחנוכה, רק בסוכות!"…
אנו מתגוררים בבניין רב קומות, ודירתנו נמצאת למעלה מעשרים אמה. נר חנוכה שהונח למעלה מעשרים אמה – פסול. ומה עושים דיירי הקומות הגבוהות, שדירתם גבוהה מעשרים אמה? ה"שער הציון" כתב: "אם אכן החלון גבוה מקרקע רשות הרבים למעלה מעשרים אמה, ואין היכר לבני רשות הרבים, אז טוב יותר להניח בפתח". מרן הגר"ש ואזנר זצ"ל (שבה"ל ח"ד ס"ה) כתב שאם ישנם בסביבה עוד בניינים רבי קומות, והמתגוררים בבניינים ממול יכולים להביט בנרות, ידליק בחלון הפונה אליהם. ואולם דעת רבינו הגרי"ש אלישיב זצ"ל היא שחז"ל תיקנו פרסומי ניסא רק לעוברים ושבים ברחוב ולא לדיירי הבנינים שממול, ובמקרה כזה ידליק בפתח דירתו (ויהיה בכך מעט פרסום הנס לעוברים ושבים בחדר המדרגות) או בפתח הכניסה לחדר המדרגות. וכן הובא בשם מרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל שידליק בפתח הדירה, הגם שאין דיירים סמוכים לדירתו ולא יראו את נרותיו, ולא ידליק בחלון, למרות שמהבניינים ממול ניתן להביט לביתו. אולם בשנותיו האחרונות הורה הגרשז"א זצ"ל שניתן להדליק בחלון למעלה מעשרים אמה.
הגמרא בעירובין (ג, א) אומרת שכשיישנה קורה במבוי למעלה מעשרים אמה, צריך למעט אותה בגובהה, אך כשיש בקורה או בצידה אמלתרא, אין צורך למעט את הקורה. "אמלתרא" הוא דבר המושך במיוחד את העין להביט בו, כדוגמת קיומם של קיני עופות על הקורה, ציורי עופות או כל דבר אחר המושך את העין.
ואם כן, אולי נמצא פתרון נפלא לדיירי הקומות הגבוהות מעשרים אמה. נעמיד את החנוכיה בחלון, למרות שהחלון הוא למעלה מעשרים אמה, אך נציב לצד החנוכיה דבר מה המושך את העין, כמו נורות צבעוניות מרצדות (לא אלו שמיוצרות בחו"ל לחגאות הנוצרים, אלא נורות כשרות ויהודיות) או שלט מואר של "חנוכה שמח" מלווה בציורים ססגוניים, והנה ה"אמלתרא" תגרום לכך שהאנשים יביטו למעלה, למרומי הקומה העליונה, ואז יביטו גם בנרות החנוכה, ובכך נכשיר את הדלקת הנרות. האמנם?
השפת אמת (סוכה ב, א) מסתפק האם מועיל להניח דבר המושך את העין בסוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה, ובשו"ת "עני בן פחמא" (או"ח סל"ב) וכן כ"ק האדמו"ר רבי חיים מאנטניא זצוק"ל דנו בשאלה זו לגבי נרות חנוכה, שאם כשמניחים "אמלתרא" למעלה מעשרים אמה, ניתן להכשיר בכך את המבוי, אם כן מדוע שנרות החנוכה עצמם, שדולקים ומאירים את העיניים וכולם שמים אליהם לב, לא נחשבים בעצמם ל"אמלתרא"?! (וראו במאמר רבי ישראל דנדרוביץ בספר "פרדס יוסף החדש" לחנוכה ובמאמר רבי דוד יצחק הופנר בספר "ברכת אריה").
הגרב"צ פלמן זצ"ל בספרו "שלמי תודה" הסתפק האם מועיל "אמלתרא" בנרות חנוכה, ואילו הגר"מ שטרנבוך שליט"א (בשו"ת תשובות והנהגות) כותב ש"שמעתי שיש הדרים למעלה מעשרים אמה, שנוהגים להאיר את החלון שבו הדליקו את הנרות, באורות צבעוניים וכדומה, כדי למשוך את העין, ודומה לאמלתרא, שהיא קורה מצוירת במיני צבעוניים, שנאמר בגמרא בעירובין ונפסק בשו"ע שכיוון שהיא מושכת את העין והכל מסתכלים בה, יש היכר, ומועיל גם כשהניחה לקורת מבוי למעלה מעשרים אמה, וא"כ הוא הדין כאן בנר חנוכה, שיוצא המצוה כהלכתה".
● ● ●
לאחר שגיליתי את דיון האחרונים בעניין, הדלקתי חנוכיה אחת בחלון הפונה לעבר הישיבה הסמוכה לביתי, וחיברתי נורות צבעוניות מסביב, כדי שימשכו את עיני הבחורים שבישיבה ממול, (זאת בצירוף כשרות החנוכיה, אותה ראו בני הבית עצמם). ובנוסף הדלקתי חנוכיה נוספת בפתח הבית, כדי לצאת את הדעות הסוברות שאמלתרא אינה מועילה בחנוכיה למעלה מעשרים אמה. ואכן, בחורים רבים סיפרו לי שהנורות הצבעוניות משכו את תשומת ליבם והם ראו גם את נרות החנוכה. סיפרתי על כך למו"ר מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, אך דעתו לא היתה נוחה מרעיון זה, אך לא ירדתי לסוף דעתו בענין. השבוע שאלתיו (באמצעות נכדו חביבו, ידידי רבי יעקב קניבסקי שליט"א) שוב לדעתו, ומרן שליט"א השיב: "כבר דיברו על זה באחרונים, וכיוון שעל חנוכה לא נאמר שאמלתרא מועיל, לא עושים כן".
יתכן להוסיף שאמלתרא אינה מועילה בנרות חנוכה משתי סברות:
א) ישנה מחלוקת בראשונים האם האמלתרא צריכה להיות בגוף קורת המבוי, שעל הקורה עצמה יצוירו ציוריים מעניינים, או שמספיק שנניח היכר חיצוני המושך את העין. לפיכך, לפחות לדעות הראשונים הללו, אם נוסיף נרות צבעוניות ליד נרות החנוכה, לא ייחשב הדבר לאמלתרא.
ב) אמלתרא מועילה דוקא במבוי, משום שחז"ל הצריכו שיהיה היכר בראיית המבוי, ואפשרו שההיכר ייעשה על ידי דבר חיצוני, אך בסוכה צריך שהעין תקלוט את הסוכה עצמה ("דאמר קרא 'למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל', עד עשרים אמה אדם יודע שהוא דר בסוכה, למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שדר בסוכה, משום דלא שלטא בה עינא" -סוכה ב,א), ולא שיראוה בעזרת גורם חיצוני. ולפיכך יתכן שנרות החנוכה דומים לסוכה ולא למבוי, ועלינו לראות את הנרות עצמם, מבלי שנראה אותם רק בסיוע נורות צבעוניות.
לאחרונה ראיתי שרבינו מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל (בס' שבות יצחק) ומרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל (בס' הליכות שלמה) פסקו שהמדליק נרות חנוכה למעלה מעשרים אמה, למרות שהכותל מצויר ומושך את העין, אין הדלקתו שלמה. רבותינו זצוק"ל מוכיחים זאת מעצם הדין עצמו, שאם הדלקת נרות חנוכה למעלה מעשרים אמה, פסולה, למרות שהנרות בעצמם מושכים את העין, הרי גם שלא יועיל להניח קישוטים או נורות ססגוניות כדי להכשיר את נרות החנוכה הניצבים למעלה מעשרים אמה. [ואמנם יתכן לחלק ולומר שנרות לא נחשבו בזמן חז"ל לאמלתרא, כיון שכולם השתמשו בתאורת הנרות בקביעות, ונרות לא משכו את העין כמו קיני ציפורים או ציורים. וגם בימינו, אף שבימים רגילים שמים לב לנרות הדולקים בחלון. אך בחנוכה, כשבכל בתי ישראל דולקים נרות בחלונות, האנשים אינם שמים כל כך לב לנרות חנוכה הדולקות למעלה מעשרים אמה].
שנזכה לקיים את מצות הדלקת הנרות בהידור ובשמחה!