"וְרָאָה כָל הָעָם אֲשֶׁר אַתָּה בְקִרְבּוֹ" (שמות ל"ד, י')
לפני כמה שנים תקף אותי חיידק, התנחל באוזן ומאן לעזוב. טיפלו בי במסירות, אבל בלי תוצאות. יום אחד ניגש אלי הפרופסור: "הרב גלינסקי, נכון שכתוב בגמרא 'שלכם': טוב שברופאים לגיהנום?"
כמה כעסתי על ההתבטאות "בגמרא שלכם", לכם ולא לו. עניתי: "נכון, אבל במה זה נוגע אליך. תביא את הטוב שברופאים, ואסביר לו".
דוקא הבין: "אתה ודאי כועס שלא הצלחנו לרפא אותך, יש דברים שאינם בידינו".
לזה התכוונתי. אמרתי: "אתה, לא תהיה בגיהנום. כי הטוב שברופאים הוא זה שחושב שהכל בשליטתו! לכן מקומו בגיהנום!"
הכלל, באחד הטיפולים הוא חיטט באוזן, מה אומר, ייסורי תופת! בצד ישב המתמחה, עקב אחרי הטיפול. כשהסתיים, אמר: "הרב גלינסקי, אתה לא הראשון שעובר טיפול זה, אבל כולם זועקים זעקות מחרישות אוזניים. אתה היחיד שלא צעק!"
אמרתי לו: "הם צעקו, כדי שאתה תשמע, והפרופסור ישמע – זה עזר להם? ודאי שלא!
אבל אני צעקתי ועוד איך צעקתי! אבל לא צעקה שאתם שומעים, אין לי עניין בשמיעתכם. יש צעקה בבחינת "צעק ליבם אל ה'" (איכה ב, יח). והוא שומע, ויכול לעזור, ומקוה שיעזור!"
למחרת הגיע לבקרני אדם דתי, לא מוכר. הציג עצמו: הוא שכנו של אותו רופא, בפתח תקוה. הרופא סיפר לו בהתפעלות על החולה שצעק בליבו, שיווע אל ה', והוא בא להכיר אותי.
אמרתי לו: "תראה, אני אחזור בעוד כמה ימים לביתי, לא אראה עוד את הרופא. אתה שכן שלו. ואם הוא סיפר לך, הרי זה משום שהתעורר בו זיק חבוי וכבוי. תציע לו שילמד אתך שעה בשבוע, תלבה את הזיק, שיתלהב ויאיר!"
והרופא כיום שומר תורה ומצוות!
•••
כאשר דוד המלך ביקש: "אמרי האזינה ה', בינה הגיגי" (תהילים ה, ב), ניחא: היה מה לשמוע בדיבורו, וכשהביטו אל מחשבותיו והגיגיו היה במה להתבונן! אח, "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה', לבי ובשרי ירננו אל קל חי!" (תהילים פד, ג), "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי!" (תהילים סג, ב) – אבל אנו, אם לאמרינו – נפלאים הם. אבל כשיביטו להגיגינו – במה אנו הוגים…
זכורני, לאחר המלחמה, היינו פליטי חרב מזי רעב, שבורים ורצוצים, חסרי כל. אבדנו הכל. השתתפתי בשמחת הנישואין של גיסי, רבי יחזקאל ברוד. לכלה היתה שמלה אחת ויחידה, לשבת, ולחול, ולחתונה. לחתן היתה חליפה מרובבת ומהוהה, לא היה שייך ללכת כך לחופה. טרח ומצא חייט גוי, שתמורת שלושה מארקים פרם את כל חוטי התפירה והפך את כל האריג, מצידו השני החוצה. הכובע, פשיטא, נשאר אותו כובע. גם הנעלים לא סתמו את הפה לכבוד החתונה. אבל החליפה, לפחות, היתה "מחודשת".
ואני זוכר שרבי ניסן נימנוב זצ"ל השמיע ביקורת: "ראו במה מונח ראש של בחור, בחידוש חליפה!"…
אלו היו המושגים באותם ימים, אלו היו התביעות!
והיום, במה מונח ראשו של הבחור –
והוא עוד מבקש "בינה הגיגי"…
"אל תשליכנו מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממנו"
כבר סיפרנו על הרב שהתעכב בבית הכנסת, התעמק בלימודו, ולפתע שמע שמאן דהוא מסיט את הפרוכת ופותח את ארון הקודש. מתחנן ומעתיר: "ריבונו של עולם, תן לי רוח הקודש!"
הרב נשא ראשו בתימהון. הבקשה המוזרה, והקול נשמע לו מוכר. הלה סגר את הדלתות והשיב את הפרוכת למקומה. פסע לאחוריו בהדרת קודש וחרדת כבוד, והרב ראה שאכן הוא זה: הגנב של העיירה. קרא לו, והגנב נחרד. לא ידע שהרב כאן, חשב שהוא לבדו בהיכל.
ניגש, והרב שאל: "אמור נא, רוח הקודש למה לך?"
כל תסכולו התפרץ: "לרב טוב. שקוע הוא בעולם שכולו אור, ואינו יודע בצערם של גנבים, במה הם מתפרנסים. האם ניסה הרב אי פעם לגשש דרכו בבית חשוך ולנחש היכן חפצי הערך החבויים?!" אילו היתה לו רוח הקודש, כמה היתה מקילה עליו את החיים!
וזה כל כך מצחיק!
על דוד המלך עליו השלום נאמר: "וה' עמו" (שמואל א טז, יח), ודרשוהו: שהלכה כמותו בכל מקום (סנהדרין צג ע"ב). ובישמעאל, להבדיל, נאמר: "ויהי אלוקים את הנער, ויהי רובה קשת" (בראשית כא, כ) – שניהם קיבלו סיעתא דשמיא, למה נצלה כל אחד.
ואנו, עבור מה מנצלים אנו את הסיעתא דשמיא שלנו?!…
(מתוך 'והגדת' – אלול ראש השנה)