לעולם לא אשכח את היום הראשון שלי בעבודה כרב. תפילת שחרית התקיימה ב- 6:15 בבוקר ונכנסתי פנימה באיחור של דקה אחת. השעון הדיגיטלי על הקיר הראה 6:16 כשנכנסתי לבית הכנסת, ציפה לי השוק של חיי.
שמתי לב שרוב חברי הקהילה המבוגרים יותר, כבר ישבו, עטופים בטליתות ובתפילין שלהם, מחכים להתחיל בתפילה. אני זוכר שחשבתי לעצמי, "מה קורה פה?
קוראים לי יואלי, גדלתי בבית חסידי ובמקום שממנו אני בא, איחור של דקה הוא עדיין הקדמה של חצי שעה. שמתי על עצמי במהירות את הטלית והתפילין והתחלתי להתפלל. אחרי התפילה, אני זוכר גבר בן 90 שהתקדם לעברי מהחלק האחורי של בית הכנסת והציג את עצמו כעמרם דויטש הוא בירך אותי על הגעתי לבית הכנסת ועל התפקיד החדש, ואז אמר לי, "רבי, שמתי לב שאיחרת הבוקר. רבי, ממש כואב לי לראות אנשים מגיעים באיחור לתפילה. אנא ממך, נסה להגיע בזמן מחר".
הייתי כל כך נבוך ומבויש, שהחלטתי בו במקום להגיע חצי שעה מוקדם יותר למחרת. הייתי נחוש בדעתי שחבר קהילה בן 90 לא יתעלה עליי בהישגיו. לא ידעתי אז, שעמרם הוא זה שפותח את בית הכנסת בשעה 5:00, אז כשאני הגעתי, ב – 5:45, הוא כבר ישב ולמד משניות, אומר תהילים, שותה את הקפה שלו, לא היה לי סיכוי.
רק שנה לאחר מכן הבנתי מה המשמעות של תפילה עבור עמרם. זה היה בשבת אחת אחר הצהריים ואני זוכר שדיברנו על החוויות שלו מהשואה. "התמזל מזלי ועזבתי את אושוויץ, ובסוף הגעתי למחנה עבודה בשם בונה.
לעולם לא אשכח את הכיתוב: "העבודה משחררת". הוא אולץ לחלוק דרגש עץ בלילה יחד עם עוד 3 אסירים. כדי לשרוד את הקור מקפיא העצמות בלילות החורף, הם ישנו באמצע בתורות, כדי שיוכלו לחמם זה את זה בחום הגוף המועט שנותר להם.
לילה אחד חבר אומר לי, "עמרם, אני אגלה לך סוד אבל לא לשניים האחרים. אף אחד אחר לא יידע על כך. אני אכנס מתחת לצריף המגורים, יש שם זוג תפילין שמחכה לי. העמיד פנים שאני הולך לשירותים. אתה תבוא אחריי, 2 דקות, שמע ישראל, ותחזור". עמרם פנה אליי ואמר, "רבי, במשך 6 חודשים, עד שעברנו לברגן-בלזן ולא יכולנו לקחת את התפילין איתנו, החבר שלי ואני התעוררנו כל בוקר 15 דקות לפני ההשכמה, התגנבנו החוצה מהצריף, זחלנו מתחתיו, הנחנו תפילין בתורות, אמרנו שמע ישראל ואז סיימנו להתפלל בצעדת הבוקר לעבודה".
"סיכנו את חיינו מדי בוקר, כדי לעשות לפחות את זה, לומר תודה לריבונו של עולם, שמע ישראל. זו הייתה המתנה הנפלאה ביותר שקיבלתי למשך 6 חודשים". היום, עמרם בן 94 והוא עדיין פותח את בית הכנסת בשעה 5:00 בבוקר, הוא עדיין נוזף בי מפעם לפעם על איחור של דקה או שתיים. כשאני רואה אותו מניח את התפילין על זרועו שעליה מקועקעים מספרים, איני יכול שלא לתהות ואף לדאוג, מי ילמד את ילדינו מהי המשמעות של הקרבה? מי ילמד אותם איך להתגאות במי שהם, במוצאם ובמה שהם מייצגים?
"איך יכול ילד בן ימינו להבין מה הייתה המשמעות של להיות יהודי בעבר? איך זה לגדול כשאתה מאמין ברבונו של עולם, למרות הטרגדיה, למרות שאיבדת את כל, אבל לפחות אתה נשארת בחיים, אתה חייב להמשיך". פעם בשנה, השם אומר לנו : "התאספו יחד כמשפחה. הורים, סבים, וכל מי שיכול להיות קשור לעבר. היו סקרניים. שאלו אותם שאלות. כי לפני שאנחנו ממשיכים במירוץ של החיים, אנחנו חייבים להביט במראה האחורית ולוודא שאנחנו נוסעים בנתיב הנכון".
פסח כשר ושמח
איזה סיפור נפלא! רגשת אותי