האסמכתא למנהג הושטת האצבע, מדברי המדרש על הפסוק "ודגלו עלי אהבה" (שיר השירים ב, ד) כל מי שמראה איקונין של מלך באצבע נהרג. ותינוקות הולכין לבית הספר ומורים האזכרה באצבע, ואומר הקדוש ברוך הוא ודגלו עלי אהבה, אל תקרי ודגלו אלא וגודלו. והנה במדרש נכתב 'וגודלו' היינו רמז לאגודל, אולם למרות זה לא נהגו להצביע באגודל, גם רבי חיים לפאג'י שהביא את הסמך מהמדרש כתב להדיא שמצביעים באצבע 'אצבע שהיא שנייה לאגודל' ואף הביא סמך לכך.
אמנם ביאורו שלשון המדרש רבה אל תקרי ודגלו אלא וגודלו, אינו דווקא להצביע באגודל, שכן אין דרך להצביע באגודל, אלא הכוונה לעצם ההצבעה, ורגלין להצביע באצבע (ראה גם 'עץ יוסף' על המדרש). ומלבד זה בפירוש 'מתנות כהונה' על המדרש פירש אל תקרי ודגלו אלא וגודלו לשון גדלות (ולא מלשון אגודל). וכן במדרשים שהובאו לעיל נזכר הושטה והצבעה באצבע. גם רש"י על הפסוק (שמות טו, ב) "זה א-לי ואנוהו", כתב, והיו מראין אותו באצבע.
אכן המנהג בהרבה מקהילות הספרדים להראות ב'אצבע' על הספר תורה בעת ההגבהה. אמנם בקהילות אשכנזים יש מצביעים דווקא בזרת, וכך מובא גם ב'ילקוט מעם לועז'. בתשובות הגר"ח (תשובה תתתשסז) מובא: שאלה – מה המקור של המנהג להצביע (באצבע זרת) בשעת הגבהת הספר תורה, ולנשק האצבע. תשובה: רבי חיים פלאג'י, ועם האצבע, ולא עם הזרת, והיום נוהגים כולם עם הזרת.
בספר 'כרע רבץ' (עמוד רעה) הביא סמך נאה לכך. השל"ה כתב (שער האותיות) שבכל יד יש חמש אצבעות כנגד חמש הדברות שבכל לוח משני לוחות הברית. ובעל ה'בן איש חי' כתב בספרו "בניהו בן יהוידע" (כתובות דף ה): וזה סדרן, הזרת של יד ימין כנגד דבור אנכי, והקמיצה כנגד דבור לא יהיה לך , והאמה כנגד לא תשא, וכן על זה הדרך. וביאר שם בדבריו שהגמרא התחילה בזרת ולא באגודל 'והשתא בזה מובן הטעם דנקיט זרת ברישא, שסידרן כנגד עשרת הדברות הרמוזים בהם'. היינו שהדברות מתחילות מצד ימין של האדם והזרת שהיא האצבע הימנית ביותר היא כנגד אנכי ה' אלוקיך. ולפי זה, מכיון וקריאת התורה היא ג"כ זכר למתן תורה, לכן מצביעים בה שהיא כנגד דיבור אנוכי וגו'.
"…מכל אלו המקומות נראה להדיא שאין זה עניין של בדיעבד להצביע כלפי הקב"ה, וכלפי הספר תורה. ואכן כאמור, מנהג זה נהוג משך מאות שנים בכמה וכמה קהילות. אמנם לא כולם נהגו בזה, אך בהרבה קהילות כך המנהג, וקשה לומר שהדבר השתרבב בטעות…"
'וזה ודאי מנהג בורות ושטות'
בכמה קהילות נוהגים שכל אחד לאחר שהצביע על הספר תורה מנשק את ידו. והנה, ידוע ומקובל וגם מובא בהלכה לנשק את הספר תורה בשעת הוצאת והכנסת הספר תורה, אולם לא מובא לנשק את היד שהצביעה על הספר תורה.
רבי נחמן נתן קורונל בספרו "זכר נתן" (נדפס בשנת תרל"ד) כתב (בהשמטות בסוף): והמון עם מניחים ידיהם על המזוזה ונושקים את ידיהם, וכן כשמראים להם הספר תורה מרחוק ואומרים וזאת התורה וכו' נושקים את ידיהם. וזה ודאי מנהג בורות ושטות, וכי פרחה הקדושה מהספר תורה או מהמזוזה עד שיעשו ידיהם קדושים לנשק אותם. המצוה לנשק הספר תורה או המזוזה בעצמו לא הידיים. וכן מצינו שגדולי החכמים היו נושקים התפילין גופן לא הידיים אשר נגעו בתפילין. ומוסיף: ויען שראיתי שכמה תלמידי חכמים עושין ג"כ כך, לכן כתבתי זה.
אכן, נישוק היד שנגעה בחפץ קדוש, מצוי בכמה דברים. כך בנישוק הספר תורה בשעת הולכתו שיש שמנשקים את היד שנגעה בספר תורה, וכן בנישוק המזוזה שלא מנשקים את המזוזה אלא את היד שנגעה במזוזה, גם כשמנשקים את התפילין בעת התפילה, באמירת הפסוקים בקריאת שמע (או בפסוקים נוספים, לי המנהג) ולאחר היסח הדעת, לא מנשקים את התפילין עצמם.
על נישוק היד בעת הגבהת התורה כתב רבי חיים פלאג'י טעם נוסף. ב"ספר חיים" (סימן ג, אות ו): רובא דעלמא נהגו לאחוז בציצית שבטליתו ולנשק נגד הספר תורה, וכנראה דנהגו כן בשביל שלא להראות באצבע ריקם כלפי הספר תורה… ואולי נהגו כן על דרך שנהגו בברכת הלבנה לפי אחד מן הטעמים שהוא משום וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה', ובעת הקריאה בספר תורה דבר בעתו להעלות בזיכרונו את כל מצות כ' הכתובים בספר תורה הזה.
נישוק המזוזה מובא בשם האר"י (ראה גם ב'ברכי יוסף', יו"ד סימן רפה) ושם נכתב להדיא לנשק את היד שנגעה במזוזה. ועל נישוק היד בעת שמוליכין את הספר תורה כתבו כמה מהאחרונים. בספר "שערי אפרים" (שער י, סעיף ד) כתב רבי אפרים זלמן מרגליות לעניין הוצאה והכנסה: וכל המתקרבים נושקים הספר תורה בפה… ואם אין יכול לנשק בפה ינשק ביד. וב"פתחי שערים" על 'שערי אפרים' (שם) כתב על מי שמלגלג על נשיקת היד: וליתא, דכיון שניכר שעושה זה שמנשק בידו במקום שיגע בס"ת שפיר דמי לעשות כן, כאלו ע"י הנגיעה בס"ת נדבק בידו רושם קדושה, ולכך נשק. וכן העולם נוהגים כשממשמשין ביד בתפילין משום היסח הדעת או כדי לתקן כשהזיזו ממקומם, נושקין היד. ושם ב'שערי חיים' הביא מספר 'אור צדיקים ' למהר"ם פאפרש שכתב כשמנשק הס"ת לא יעשה כמו שעושין הרבה מהמון עם שנגעין בידיהם אז את הס"ת ומנשקין את ידיהם, אלא העיקר יחבק את הס"ת בשני זרועותיו ולנשק הס"ת עצמו. ועל כך כתב ב"שערי חיים": אבל מ"מ אם אי אפשר לנשק הס"ת אם יכול לנגוע בה ינשק ביד כמ"ש בקיצור של"ה והחזיק בידו ב'פתחי שערים'. לעומת זה בספר 'יסוד ושורש העבודה' (שער ח פרק ט) כתב שנישוק על ידי היד הוא מנהג בורות.
(המבשר תורני / א' בכסלו תש"פ / פרשת תולדות)