"השתתפת פעם בחתונה שכל המשתתפים שמחו שם כאילו היו החתנים בעצמם?" – שאל יוסי את חברו הטוב – מיכאל. "לא, ממש לא!" – ענה מיכאל. "בחתונות שאני השתתפתי היה רק חתן אחד, וכמובן אין להשוות את השמחה שלו לשמחת שאר המשתתפים".
"אם היית משתתף יחד אתי בעל שמחת תורה' בישיבה" – סיפר יוסי למיכאל – "היית משתתף לראשונה בחתונה שבה כולם 'חתנים', כלומר: שכולם שמחים כאילו זו חתונתם שלהם". וכאן עבר יוסי למצב 'מתלהב על. "קשה לתאר במילים את השמחה האמיתית שהיתה שם" – ניסה לסחוף את מיכאל להתלהבות שלו – "הבחורים והאברכים רקדו וקפצו עם ספר התורה בשמחה עוצמתית כל כך… אי אפשר היה לעצור אותם. שעות הם רקדו, ללא כל 'חומרי עזרבי – אתה בטח מבין למה כוונתי… – הם לא היו זקוקים לדבר שישמח אותם, הם רקדו כי הם שמחו, והם שמחו באמת, עם כל הלב! הבימה וספרי התורה שסביבם הם רקדו, באמת שימחו אותם. לא היו שם הצגות, ולא היתה שם 'כאילו' שמחה. הצהלה פרצה מהלבבות, והלבבות השמחים הם שנתנו לרגלים את ההוראה לרקוד. כפות הידיים לא מחאו סתם כדי להרעיש, הלב הוא שהורה להן לעשות כך, הכל היה פנימי… הכל היה אמיתי…"
מיכאל לעומת יוסי הוא הרבה יותר 'שכלתן', הוא אינו מתלהב מתיאורים כאלו ואחרים, צבעוניים ככל שיהיו. "איך באמת אתה מסביר את זה?" – שאל את יוסי – "מה יש בה בתורה שכל כך משמח אותם? מה גרם לבחורי הישיבה לרקוד ולקפץ בשמחה כזו, כפי שאתה מתאר?"
התשובה לשאלתו של מיכאל נעוצה בדברי האור החיים המפורסמים: "אם היו בני אדם מרגישים במתיקות ועריבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם".
התורה – שלא כמו כל ספר אחר, חכם ככל שיהיה – יש בה חיות מיוחדת. לימוד התורה הוא לא רק צבירת מידע והוספת חכמה. הוא מחיה, הוא מחבר ומקשר את ההוגה והעמל אל התורה. ומכאן באה השמחה, ונרקמת אהבה לתורה הקדושה.
החזון איש באגרותיו היטיב להגדיר זאת במתק לשונו: "יש בחינות הרבה בחשקי האדם ותאוותיו, כי דברים ערבים מרגישים את גוף האדם וצבא איבריו להנאה מדומה, ומשמחים במידה מסוימת את נפשו. אבל הנאה זו אין בכוחה להתחרות עם העונג האציל של עמל החכמה, אשר נשמת האדם מתרוממת מעל המיית העולם עד שמי השמים, ונהנים מזיו החכמה העליונה. וזו הטובה הגדולה והיתרה שניתנה לאדם תחת השמש.
"ועל זה אני שואל: עד כמה עלה בידך לחוש במיחושי בני אדם כי הכל הבל, אחרי שיש כח באדם לאור באור החיים ולהשתעשע בבינה עילאה משמחת לב ונפש".
***
עמלי החכמה שטעמו את העונג האציל שבלימוד התורה, שמחו עד כדי ריקוד עם כל דבר תורה ששמעו או חידשו, ומנגד התעצבו אל ליבם וריחמו על מי שזה נחסר ממנו, כפי שיתואר בספורים הבאים:
כאשר סיים בעל ה'קצות החושן' לכתוב את ספרו, ביקש מבעל ה'ישועות יעקב' על שיעיין בכתובים ויתן את הסכמתו. ה'ישועות יעקב' על ביקש ממנו שישאיר את הספר אצלו ליום אחד כדי שיספיק לעיין בחידושים.
למחרת יצא כרוז מבית הרב שכל הציבור מוזמן ל'הכנסת ספר תורה' שייצא מבית הרב. בעל ה'קצות החושן' כמו יתר בני העיר יצא אף הוא להשתתף בשמחה.
כשנכנס בעל ה'קצות החושן' אל חופת ספר התורה, תפס בו ה'ישועות יעקב' על בידו האחת, וביד השניה אחז את כתבי ה'קצות החושן' ואמר לו: "הנה זה הספר תורה החדש שנכניס היום לבית המדרש".
וכך צהלו ורקדו כל יושבי העיר עם המתנה הגדולה לה זכה עולם התורה, כשהאיר עליו אור יקרות כספר ה'קצות החושן'.
***
פעם נחלה הגאון רבי מיכל פיינשטיין זצ"ל ואושפז בבית חולים. יהודי יקר מבני ברק שעסק בהתנדבות בעזרה ותמיכה לאנשים מבוגרים שאינם מסתדרים בכוחות עצמם, נתבקש לבוא גם לרבי מיכל ולסעוד אותו בימים אלו. מדי ערב היה בא אותו יהודי לבית החולים, מטפל ברבי מיכל במסירות, ודואג לכל צרכיו.
היהודי המתנדב לא רצה לקבל תמורה כספית על פעולותיו, והדבר הציק לרבי מיכל, הוא הכיר לו טובה ורצה בכל מאודו לשלם לו עבור הטיפול בו, אך כיון שהוא סירב לקבל כסף, 'שילם' לו רבי מיכל בעל 'דברי תורה' שהיה אומר לו אחרי כל טיפול.
דברי התורה התארכו וזמנו של היהודי המתנדב היה קצר, לכן, כאשר שאל אותו רבי מיכל אם הוא מבין את הדברים שאומר לו, השיב לו כי אינו יודע ללמוד ולכן הוא מתקשה בהבנת הדברים.
למחרת כאשר בא המתנדב שוב לרבי מיכל, 'שילם' לו רבי מיכל בדברי אגדה, אותם – סבר הרב – יבין גם היהודי הזה שלא זכה ללמוד.
עברו כמה ימים והנה תלמידו של רבי מיכל בא לבקרו בבית החולים. רבי מיכל סיפר לו על אותו יהודי צדיק שבא אליו כל יום בחריצות נפלאה, ומטפל בו במסירות רבה. "כמה אני מרחם עליו" – אמר לו רבי מיכל – "הוא לא יודע ללמוד!".
"רבה!" – אמר לו התלמיד – "אני מכיר את היהודי הזה, הוא בוגר אחת הישיבות המצוינות, והוא יודע ללמוד מצוין, עד היום הוא לומד בחלק גדול מהיום!".
למחרת, הגיע שוב המתנדב, ולאחר שדרש בשלומו של רבי מיכל, אמר לו רבי מיכל: "יש לי טענות עליך! איך אמרת לי שאינך יודע ללמוד, יודע אתה כמה הייתי בצער?! ימים שאינני נותן מנוח לנפשי מרוב כאב ורחמים על יהודי שאינו יודע ללמוד! כמה שמח אני היום לשמוע שההיפך הוא הנכון, וגם אתה יודע ללמוד".