"ספרו נא לי" (מ', ח')
בספרים הקדושים מובא, כי הדרך לעורר רחמים וחסדים על כלל ישראל ולהפוך את מידת הדין למידת הרחמים היא על ידי השתתפות בצערם של ישראל.
אם האדם מראה כלפי שמיא שהוא משתדל לסייע לנמצאים בצער – אם בסיוע בגופו ואם בתפילה ובבקשת רחמים, וכן בכל פעולות שעיקרן נשיאה בעול עם הזולת – גורם הוא התעוררות עצומה של רחמים על כלל ישראל.
בספר 'הכשרת האברכים' מביא בשם ה'בעל שם טוב' הק' זי"ע שאמר, כי כאשר ראובן בא לשמעון ומבקש ממנו להקדיש לו כמה דקות מזמנו כיוון שיש לו איזה דבר נחוץ להיוועץ עמו ושמעון נענה לבקשתו, או אז אומר השי"ת, כי אם בשר ודם מוכן להקדיש מזמנו כדי להאזין לצרת חברו, אזי הקב"ה השומע תפילת כל פה ודאי יאזין לתפילת עמו ישראל.
נמצא, כי באותה עת שאדם מקבל על עצמו להשתתף בצער חברו הוא מעורר אצל הקב"ה רחמים כה גדולים, עד שהוא מאזין לא רק לתפילתו של אותו יהודי אלא לתפילת כל יהודי הפונה אליו.
כמובן שלא תמיד יוכל שמעון לסייע בפועל לצרתו של חברו ורק השי"ת יכול לחלצו ממצוקתו, עם זאת, בעצם ההקשבה לדברי חברו, בהזלת הדמעה בשמעו את צערו של חברו ובהשתתפות האמתית בסבלו, מקל הוא על צער חברו.
הכאב הגדול ביותר של האדם הוא, כאשר הוא פונה לימין ואין לו עוזר, פונה לשמאל ואין לו סומך. אבל אם חבריו וידידיו, אחיו ורעיו, נותנים לו הרגשה שהם עומדים לימינו בכל עת, אף שבפועל אינם יכולים לסייע לו הוא חש הקלה רבה כי יש מי שחולק עמו בנטל.
מרחמים 'עליו' מן שמים
הרה"ק רבי דוד מטשורטקוב זי"ע אמר על דברי חז"ל (שבת קנא:): "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים", שאין הכוונה רק לפשט הדברים שמרחמים משמים על המרחם עצמו, אלא הכוונה שמן השמים מרחמים על אותו אדם שאחרים מרחמים עליו. כאשר רואים בשמים כיצד בשר ודם מרחם על זולתו, אות הוא כי אכן זקוק הלה לרחמים ועל כן גם מן השמים מרחמים עליו!
זכות גדולה היא אפוא למרחם, המנסה להקל מעט מצערו ומכאבו של רעהו ולהעלות חינוך על שפתיו, ובזכותו גם מן השמים מרחמים על רעהו ומסייעים לו להיחלץ מצרתו ומצוקתו.
פירוש זה יכול לומר רק מלאך אלוקים שרף עליון, שהיה בשמים וראה בעיניו את כתות המלאכים מליצי הטובה המתחננים לפני הבורא שירחם על האדם השרוי במצוקה, כמו שאחרים מרחמים עליו.
כל אחד מאתנו שומע, לדאבון לב, בעיות ומצוקות כה רבות, ולא ייתכן שנתעלם מצערו של יהודי. לא יעלה על הדעת שצרת הזולת תיכנס לאוזן אחת ותצא מהשנייה מבלי להותיר כל רושם ושימת לב. הרי כולנו בנים לה' אלוקינו, ולא נוכל להתעלם מצרת השני ולעבור לסדר היום כאילו דבר לא אירע… אמנם איננו בדרגה שאין אנו יכולים להמשיך בשגרת חיינו הרגילה, אבל נעצור לרגע את מרוץ החיים ונעשה משהו מן המשהו עבור מצוקתו של יהודי אחר – אם זה אמירת פרק תהילים או נתינת צדקה, ואם זה נסיון לסייע לו בפועל…
ובאשר כן, התעוררו נא יהודים ברי לבב, וקחו לתשומת לבכם כל קריאה ובקשה להתפלל עבור החולים והזקוקים לישועה. אמרו פרק תהילים, תנו פרוטה לצדקה, עשו מה שביכולתכם למען שבורי הלב המצפים להארה מן השמים.
עצה טובה הנמצאת בהישג יד כל אחד מאתנו היא, שכל המכיר ויודע על צער וקושי בבית חברו יציע את עצמו לעזור ולסייע בדברים הפשוטים וטכניים ממש.
לדוגמה: היודע על בית שבו אחד מבני המשפחה מרותק למיטת חוליו, והבית על ילדיו מפוזר ומפורד בצער – ינסה להציע עזרה בטיפול בצרכי הבית פנימה, או בשאר פעולות של עזרה. ואי אפשר לשער ולהעריך כמה יכולה פעולה פשוטה זו להכניס שמחה וחיות בלבבות נשברים, לפעמים גם בלי להזדקק לעזרה למעשה – רק בהצעה בלבד מעלים חיוך ואור לבני הבית השבור.
ישנן צרות אחרות, שגם בהן מן הראוי לשאת בעול עם השני. אם מכירים מישהו שמתקשה למצוא זיווג הגון לבנו או לבתו, כמו שאנו שופכים לב כמים לשמים עבור ילדינו כך נעתיר עבור הזולת שימצא זיווג הגון במהרה.
איך ישן כשחברו שרוי בצער
שמעתי סיפור מופלא מפי בעל המעשה עצמו: אחד מאברכי קהילת צאנז בעיר יוניון־סיטי בארה"ב, שעמדה בשעתו תחת הנהגת כ"ק אדמו"ר מקלוזינבורג זי"ע, נצרך לישועה מיוחדת במינה. ידידו שהתגורר בבורו פארק וידע מצרת חברו הגיע במיוחד כדי לשוחח עם חברו, אולי יוכל לסייע לו.
השניים ישבו בבית המדרש בשעת לילה מאוחרת ושוחחו בעניינו, והנה לפתע נכנס לבית המדרש כ"ק האדמו"ר זי"ע, שדירתו הייתה צמודה לבית המדרש, וראה את שני האברכים משוחחים ביניהם.
לפתע שמו האברכים לבם לנוכחותו של האדמו"ר, והם קמו לפניו ביראת כבוד.
שאל האדמו"ר את האברך מבורו פארק למעשיו כאן בשעה כה מאוחרת, והאברך אמר לו: "רבי, הייתי בביתי בבורו פארק וכבר עמדתי לעלות על יצועי, אלא שאז חשבתי בלבי: 'כיצד תערב עלי שנת הלילה כאשר חברי נמצא בצער כה גדול?'. לא היה לי ספק ששנתו של חברי נודדת מעיניו, ולכן באתי במיוחד מביתי שבבורו פארק כדי לשמוע את אשר בפיו".
האדמו"ר האזין לדבריו ושיבח אותו על כך, ומיד שב לביתו.
למחרת, בשעת בוקר מוקדמת קיבל האברך מבורו פארק שיחת טלפון מפתיעה. על הקו היה כ"ק האדמו"ר זי"ע בכבודו ובעצמו, ובפיו בקשה מהאברך שיגיע לביתו כי ברצונו לשוחח עמו. כמובן שהאברך מיהר לנסוע ליוניון־סיטי, ונכנס בדחילו ורחימו אל ביתו של האדמו"ר.
אמר לו האדמו"ר: "דע לך, כי הפעולה שעשית אמש, שהגעת במיוחד אל חברך לשמוע את צערו, עוררה רעש גדול בשמים. כאשר ראו בשמים שיהודי אינו מסוגל ללכת לישון כשחברו נמצא בצער, ראו להושיע את האברך ממצוקתו. דע לך, כי בזכותך נושע האברך. אבל היות שאין רצוני שיחשבו שהיה כאן איזה מופת וכדומה, לכן אני מבקש ממך שתשתוק ולא תפרסם את הדבר; ולא זו בלבד, אלא תציע לחברך שיעשה פעולה של השתדלות טבעית כדי שייראה כאילו הגיעה ישועתו בדרך הטבע".
ואכן כך היה, והלה נושע תוך זמן קצר ביותר.
אם רואים אנו שחבר מצוי בצער, ולא רק חבר שאנו מכירים – גם כאשר אנו רואים מודעה נושאת בקשת רחמים, אפילו כאשר אין אנו יכולים להזכיר בתפילתנו את כל השמות הללו, מכל מקום יכולים אנו לבקש מהשי"ת שיחוס וירחם על כל אלו הזקוקים לישועה.
נחשוב בנפשנו כי אין לקב"ה כל מניעה לרפא את כל החולים, כפי שאומרים אנו באקדמות: "ובאתא קלילא דלית בה מששותא, זמין כל עבידתה בהך יומי שתא" – באות קלילה שאין בה ממשות ברא את העולם בשישה ימים, והיינו שבאות ה' נברא כל העולם, ואם כן השי"ת יכול לרפא את כל החולים שהרי הוא "מצמיח ישועות, בורא רפואות ונורא תהילות", ואין לנו אלא להתפלל ולבקש רחמים מלפניו יתברך, כי זו החובה המוטלת על כל אחד ואחד: לשאת בעול עם חברו.
ה'חפץ חיים' ישן על הרצפה
השתתפות בצער הזולת פירושה להיות קרוב ללב החבר, להרגיש את כאביו וייסוריו, ולסבול את סבלו כאילו מדובר בצער עצמו ממש!
והעידו אנשים נאמנים עדות אמת על רבן של ישראל ה'חפץ חיים' זצוק"ל, שבשנות מלחמת העולם הראשונה לא עלה על יצועו בלילה ואפילו לא לילה אחד, והיה ישן את שנתו הקצרה על רצפת הבית.
כשניסו מקורביו להניאו ממעשהו עקב חולשתו, אמר להם בתוקף: "איך יערב לי לישון שינה ערבה על יצועי כשאלפי יהודים אחינו בשרנו נאבקים על חייהם בשדה הקרב ורבבות ישראל נרדפים וגולים ממקומותיהם, שרויים בצער ובמצוק, ומצויים בסכנת חיים איומה?!".
וידוע על צדיקים רבים, חסידים ואנשי מעשה, שכאשר הייתה עת צרה ליעקב נמנעו תקופות ארוכות מאכילת בשר ומשתיית יין בימות החול, או שהיו נמנעים משתיית חלב ושאר דברים, והיו אוכלים ושותים רק כדי קיום גופם ולא יותר, וכל עסקם באותן תקופות היה לעורר רחמי שמים מרובים על עם ישראל הנתון בסכנה ומיוסר בצרה ובשביה.
לא רק בצרת הכלל היו גדולי ישראל משתתפים בכל לבם ונפשם, אלא אף בצרתו של איש יחיד. כמו שמסופר על הגה"ק בעל ה'ברוך טעם' זצוק"ל, רבה של לייפניק וחותנו של הרה"ק בעל ה'דברי חיים' מצאנז זי"ע, שפעם אחת חלה בלן המקווה שבעיר ולא התייצב בבוקר לעבודתו.
באותו יום נעצרה כרכרה מהודרת על יד ביתו של הגאון הנודע ה'ברוך טעם' זצוק"ל, רבה של לייפניק. הגבירה המפורסמת מרת תמר'ל הגיעה מוורשה וביקשה לשוחח עם הרב.
קיבלה הרבנית את פניה והודיעה שהרב סגור בחדרו ולומד את שיעוריו, ואין להפריעו אלא בעניין פיקוח נפש.
"אמנם עניני נפשות הם", אמרה הגבירה, "אבל לא פיקוח נפש חלילה". היא סיפרה לה שהיות ובתו המושלמת של הרב דלייפניק הגיעה לפרקה, ויש לה בן כליל המעלות – ענבי הגפן בענבי הגפן – מבקשת היא שבנה ייכנס לבית גדול זה ויגדל לתפארת בצלו של הרב, והיא תכלכל את הזוג על חשבונה עד שיעלה על כס הרבנות. אם הרב ייתן הסכמתו תביא את בנה לבחינה.
הרבנית הודיעה שלכבוד הוא לה אבל זה עניינו של הרב, ובעוד שעה קלה יסתיים סדר הלימוד ותוכל לשוחח עמו.
הרב סיים ופתח דלתו להפסקה קצרה בין סדר לימוד למשנה. הרבנית הביאה כוס חמין וסיפרה שהגיעה אורחת חשובה.
נכנסה מרת תמר'ל להציע הצעתה והרבנית חזרה למטבח. תמר'ל אמרה את דבריה, ומהמטבח נשמע צחוק כבוש. העוזרת התלוצצה והרבנית גיחכה. הרב טפח בידו על השולחן וקרא: "שקט! יוס'ל חולה!".
מיד השתררה דממה. נחרדה תמר'ל: "יש כאן חולה בבית?!".
"לא", השיב הרב, "החולה מתייסר בביתו". "בן משפחה?", ביררה תמר'ל. "לא", השיב הרב. "הבלן של העיר". תמר'ל לא הבינה. לא בן משפחה ולא כאן בבית "אז למה אסור לצחוק בקול?!", מוזר, אך נשוב לענין: "מה דעת הרב להצעה?!".
הרב הגיע לכלל החלטה: "שמענו עלייך רבות", אמר, "וטובות בלבד: ידך פשוטה לצדקה, ואת תומכת ביד נדיבה בלומדי תורה, אבל לצערי לא נוכל להיות מחותנים!".
"מדוע?", תמהה. עוד לפני שהבן נבחן נדחה השידוך על הסף…
"מי שאינו מבין שאם יש בעיר יהודי שמתייסר אי אפשר לצחוק, אין לנו עסק עמו"…
לאור זאת, מורי ורבותי, איני מדבר על צרותיו של 'בלן העיר' מירכתי המחנה, אני מדבר אודות אנשים היושבים כאן אתנו עכשיו, אחינו בשרנו ממש, שכנים, מכרים וידידים המתייסרים בייסורים נוראים, זה בכה וזה בכה: יש המיוסרים בחוליים משברי גוף ונפש ונזקקים נואשות לרפואה שלמה, ויש אשר בביתם בחור מבוגר או בת מבוגרת ממתינים בכיליון עיניים למציאת זיווגם כדי שיוכלו להקים בית נאמן בישראל ולזכות להמשך הדורות… ולעומתם, כאלו הנשואים כבר שנים על גבי שנים ועדיין יושבים וממתינים, מצפים לישועה, שיישמע בביתם קול פעיית תינוק וימלא את החלל הריק בצחוק ובהנאה – כל אלו ועוד צרות רבות ומגוונות העמוסות על ראשי עם קודש ה' ירחם. הנה חובתנו – חובת השעה – להשתתף בצערם ולהיות עמהם בצרתם.
כוחה של תפילה על הזולת
הפעולה הראשונה שאנו צריכים לעשות למענם היא להקדיש, מדי יום ביומו, כמה דקות של מחשבה עליהם ועל צערם, ובאותן דקות להתפלל ולבקש מלפני אדון העולמים, השומע תפילת כל פה, שיחוס ויחונן אותם בדברי ישועה ורחמים, איש איש כפי הצטרכותו.
עלינו לדעת, שאין לנו שום השגה בכוחה של תפילה ואין ביכולתנו להעריך עד היכן מגעת תפילה כזאת על חברו הקרוב! וידועים סיפורים נוראים על ישועות גדולות ועצומות שנמשכו כתוצאה מתפילת קרובים וידידים על חברם שהוצרך לישועה.
הגאון רבי שמואל צבי קובלסקי זצ"ל, רב דבית המדרש סוכוטשוב בבני ברק, ניגש אלי פעם וביקש ממני אודות אחד ממכרינו שהוזקק לישועה מסוימת, והציע לארגן מניין אברכים שיתאספו יחדיו להעתיר בתפילה אודות יהודי זה שיזכה לישועה.
וסיפר לי שבדידיה הווה עובדא, שלאחר שנות לימודיו בישיבה זכה להקים ביתו בישראל, כשבאותה תקופה זכו כל חברי שיעורו להתארס ולהקים את ביתם בשעה טובה ומוצלחת ורק חבר אחד נשאר בודד ועזוב בין כותלי הישיבה… עברו שנים, עד שיום אחד התעוררו חברי השיעור למען חברם המסכן ונאספו בבית הכנסת לומר את כל ספר התהילים יחדיו לזכות חברם זה. ואכן, לאחר תקופה קצרה ממש האירה הישועה על אותו חבר וזכה להתארס ולהקים בית נאמן בישראל.
וכן שמעתי סיפור שהיה בימים אלו ממש על אחד מגדולי מרביצי התורה והמוסר בעירנו בני ברק, שזקוק לישועה ולרפואה גדולה: לפני שבוע ימים היה עליו לעבור טיפול קשה מאוד, אי לכך ביקשו בני משפחתו להתארגן לאמירת ספר התהילים אלף פעמים לרפואתו, וכשניגשו לערוך את הטיפול ראו הרופאים שהמקום בו אמורים לטפל נדבק בזיהום קשה ל"ע ואין להם אפשרות להתחיל בטיפול המוכרח לרפואתו…
והנה באותו היום שהתארגנו אלפי ישראל לגמור את ספר התהילים אלף פעמים נכנסו הרופאים לבדקו, ונדהמו לגלות שהזיהום שהיה בגופו לפני יום-יומיים נעלם כלעומת שבא ולא נשאר ממנו זכר!
הרופאים הערלים נשארו פעורי פה לנוכח המחזה הבלתי שגרתי הזה, והגדירו זאת כ"נס רפואי ממש" ונגרם מכך קידוש ה' גדול.
להודיעך כמה גדול כוחה של אמירת תהילים, וכמה מסוגלת היא לשנות גזר דין לטובה.
זוהי מציאות מוכחת: כשאחד מצטער בצער חברו יש בצער הזה כוח להמשיך ישועה על המצטער הסובל! כאשר אדם משתתף בסבל חברו השתתפות אמתית, עד שנראה כאילו גם הוא סובל ומצטער בזה הצער ממש – הריהו ממשיך ישועה מן השמים עבור חברו הנאנק בצרה, ובפעולה זו הוא מביא לו מזור ותרופה שיצא לגמרי לרווחה בסייעתא דשמיא.
(מתוך הספר 'כבודם של ישראל')