בזמן שמרן הגאון רבי ישראל סלנטר היה מופיע לפני הציבור, והיה מוכרח להתגלות לצורך השפעתו. החזיק בידו קו משקולת. ראשית היה סוקר את הקהל ובעינו החדה היה מכוון את המידה, כמה עליו להתגלות לצורך השפעתו המוסרית על הציבור וכמה להשאר נסתר.
באחת הפעמים התגלתה גאונתו המדהימה לעין כל. היה הוא נוהג לפני דרשתו לכתוב מודעה, בה פרט את הנושא ומראי המקומות בש"ס ובמפרשים שעליהם יבנה את חידושיו, כדי שהקהל יוכל לעיין בהם ולהתכונן. פעם אחת תלה כדרכו על דלת בית הכנסת מודעה שבה פרט רשימת מראי מקומות. כשבא לשאת את שיעורו בקש מהשמש להביא לו את המודעה, כדי שתהיה לפני עיניו בעת מרוצת דרשתו, ויהיה מרוכז באותם נושאים בלבד.
והנה מה נשתומם לראות, כי קלי דעת החליפו את המודעה ושנו את מראי המקומות. כעשר דקות עמד והרהר, ואחר כך החל לדרוש פלפול עמוק לפי המקומות החדשים הרשומים במודעה המוחלפת. כולם השתוממו לגאוניותו המופלאה.
למחרת באו שני צעירים והודו שידם היתה במעל הזה, ובקשו סליחתו. הם גילו שרצו לנסותו ובדו מלבם 'מראי מקומות' שונים ללא כל קשר ורשמו אותם.
כשסיפר תלמידו המובהק, רבי נפתלי אמסטרדם, את העובדה הזאת, הוא הוסיף: אל תחשבו כי הרבי היה צריך לשהות עשר דקות כדי ליצור פלפול חדש. כישרונותיו היו למעלה מהשגותינו, ובמהירות הבזק היה מחדש מערכות נפלאות. אלא שבאותם רגעים היה לרבי ישראל מלחמה קשה עם עצמו. הוא חשב תחילה להודיע לקהל כי "שכח" את פלפולו ולרדת מהבמה ככלי מלא בושה, כדיל לא להראות בעל יכולת גאונית כזו. אולם באותו זמן התרוצצה מחשבה שניה בליבו, אולי על ידי שיבזה את עצמו, תאבד השפעתו וכל עמלו להפיץ מוסר יהיה לשווא. מלחמה זו התחוללה בנפשו באותן עשר דקות עד שלבסוף הכיר בוודאות במעמקי נפשו, שנקי הוא מכוונה של כבוד עצמי. אז התיר לעצמו להפתיע את השומעים במערכה חדשה שיצר זה עתה.
(מתוך הגדה של פסח 'ומתוק האור' מאוצרו של רבי שלמה לוונשטיין שליט"א)