"הבנות בנותי והבנים בני" (ל"א, מ"ג)
חלק ראשון: תל אביב, שנת תש"ח.
חלק שני: ירושלים, תש"ל.
הלקח: דוגמה אישית היא החינוך הטוב ביותר.
הדרשות של רבי שלום מרדכי שבדרון זצ"ל ב'זכרון משה' היו בנויות משיעור ב'חיי אדם' בהלכות שבת הלכה למעשה, ואחר כך החלה הדרשה מפי המגיד הירושלמי זצ"ל.
יהודי שעבד לפרנסתו כאינסטלטור במשך ימות השבוע הגיע כמו רבים מתושבי השכונות לשמוע את הדרשה של ר' שלום מדי ליל שבת. הוא היה מתיישב בקדמת בית המדרש, בספסל השלישי מעל הבימה מול פניו של ר' שלום, ומאזין לדרשה.
היהודי נהג להגיע בקביעות כשכיס מעילו מלא עד חציו בגרעיני חמניות, ובעת השיעור פיצח גרעינים (הוא לא היה היחיד. רבים פיצחו). בדרך כלל היה מעיר ר' שלום לצעירים על פיצוח גרעינים באמצע הדרשה, בעיקר מחמת הלכלוך שהצטבר על רצפת בית הכנסת, דבר שפגם בכבוד בית הכנסת וגרם צער לגבאים שהיו נאלצים לטאטא את ההיכל אחרי הדרשה.
משום־מה לאותו יהודי שישב ממש מולו לא היה מעיר דבר, אולי כיון שכלל לא השליך את הקליפות על הארץ. כך או כך, היהודי היה מתיישב, מקשיב ומפצח.
פעמים רבות הביא אתו את בנו הילד והושיבו לידו. הילד שלא הבין כמעט את דברי הדרשה היה חומק החוצה בתחילת הדרשה, לפעמים חזר ולפעמים לא. חלפו השנים והילד כבר הבין את הדרשה אך מיאן לשבת ממש ליד אביו, כי הרגיש לא טוב עם כך שאבא לא מכבד את עצמו: יושב לו בקדמת בית המדרש ומפצח גרעינים כמו הנערים (הם הקשיבו לדרשה אבל בשובבות: פיצחו).
מפעם לפעם העיר הבן לאביו, כמובן ברמיזה בלבד ובעדינות. "כבר יש לך זקן לא שחור, ואנשים בגיל שלך לא מפצחים כאן גרעינים", העז פעם לומר לאבא וזה כבר היה על גבול החוצפה. אבל אביו לא שעה לרמזיו. ניסה הבן לדחוק בו שיישב רחוק או בצדי בית הכנסת 'זכרון משה', אך ללא הועיל. אביו אמר לו: "אני רוצה לשמוע טוב ולהתרכז, ומרחוק אני לא שומע כל כך טוב".
ראה הבן שאין תועלת ברמזים והפסיק להעיר, אבל לא הגיע לשבת ליד אביו בשום אופן.
ליל שבת אחד ביקש האב מבנו פעמיים: "אולי נלך יחד לשיעור ולדרשה של ר' שלום". ענה לו הבן: "כבר אמרתי לאמא את הסיבה שאני לא רוצה ללכת לדרשות". תכננה האמא מראש את העניין, והיא אכן אמרה לבעלה ברורות: "אנחנו לא מבינים מדוע אתה מוכרח לפצח גרעינים ככה מול הפנים של ר' שלום… זה מבייש אותנו".
פתח האינסטלטור את פיו ואמר: "אני עובד קשה כל ימות השבוע 'בזיעת אפך תאכל לחם'. מגיע ליל שבת אחרי הסעודה, האישונים שלי נעצמים, אני עייף עד מאוד. אבל אני לא רוצה, לא מוכן, לא יכול ולא מסוגל לוותר על הדרשה של ר' שלום; ואפילו אוותר על הדרשה, על השיעור ב'חיי אדם' שבתחילת הדרשה עליו לא אוותר ויהי מה. הוא החיים שלי – ההלכות הללו של ה'חיי אדם', בלי השיעור הזה אני כלום. לא אוותר! אבל אם לא אפצח גרעינים מיד עם תחילת השיעור אירדם. לכן אני מפצח גרעינים כדי לא להירדם. אם היה לידי משקה קר או חם אולי היה הדבר מועיל לי קצת, אבל גרעינים מועילים ביותר כי הפיצוח רצוף כאילו אוחז את עפעפי העיניים שלי, שלא יירדמו.
באותו רגע קיבלו הגרעינים מימד חדש – של יהלומים.
הבן, אחד מגדולי תלמידי החכמים בירושלים, אמר לרבי מרדכי דרוק זצ"ל: "אם אני צמחתי תלמיד חכם, הרי הדבר קרה בשל אותו הרגע בליל שבת בו הבנתי כי אבא מוכן להתבזות כל כך בשביל שיעור ב'חיים אדם' ודרשה מר' שלום. בלי שיעור ב'חיי אדם' או ב'משנה ברורה' למה לו חיים. המושג הזה חדר בי עד עמקי העמקים".
ללמדנו, כי החינוך המועיל ביותר לא נקנה בתוכחות, לא בסיפורים או בדברי מוסר והדרכה, אלא בדוגמה האישית של האב והאם, שהם החינוך הטוב והמועיל. כל השאר הם טובים בבחינת 'ספיחי החינוך' בלבד.
וללמדנו עוד, כי ההתנהגות של מחנך או אב ואם היא הנאום ושיחת המוסר הטובה ביותר. המעשים והדוגמה האישית מובנים בכל שפה שתרצו ובכל לשון. כל אחד מבין שפה זו, מנער ועד זקן, גוי ויהודי. זו השפה שאין מי שיכול להתווכח עליה.
***
רבי אברהם יצחק רוטשטיין זצ"ל, חותנו של רבי בן ציון פלדמן, היה דמות עילאית, איש אמונם של גדולי הדור. בחיי ה'חזון איש' זצוק"ל לא עשה 'דבר וחצי דבר' בלא להתייעץ ולקבל את הסכמתו, והיה מהראשונים בירושלים שלא השתמש בחשמל ובמים המיוצרים על ידי חברת החשמל בשבת, כהוראתו של ה'חזון איש'.
ר' אברהם יצחק רוטשטיין התפרנס ממלאכתו בניקיון כפיים כחד בדרא, בצוותא עם אחיו ר' ישראל סיני ז"ל. שנים רבות היה בבעלותם בית חרושת לטקסטיל בתל אביב.
שעות לימוד התורה שלו היו בקביעות ובפרישות גמורה, קודש קדשים. בזמנים שרבי אברהם יצחק קבע ללמוד לא הפסיק, ויהי מה, כאילו 'מת מן העולם'.
שעות הלימוד 'בפרישות' נקבעו לארבע שעות – מהשעה שתיים בצהרים עד שש בערב. בשעות הללו הסתגר בחדר מיוחד ברחוב כפר גלעדי בתל אביב, ולא היה מי שיכול היה להיכנס אליו.
ויהי היום התקבלה בשעות הבוקר המוקדמות הודעה על פגישה מסחרית עם חברי משלחת מלכותית ממצרים בעלי עסקים לטקסטיל, שעתידים לבוא למשרד בשעה 12 בצהרים.
אחיו ר' ישראל סיני לא היה באותם ימים בתל אביב, אלא רק שותפם השלישי הזמני.
הרב רוטשטיין והשותף השלישי המתינו להם, אבל מחמת עיכובים שונים איחרו. חברי המשלחת הגיעו בשעה שתיים וחצי. כאשר הגיעה השעה שתיים ועדיין המשלחת לא הייתה במקום, התנצל ר' אברהם יצחק שאינו יכול להמתין יותר, עלה לחדרו והחל ללמוד.
אנשי המשלחת נכנסו למשרד וסיכמו עם השותף השלישי את העניינים: כמות הסחורה, המחיר, זמן האספקה וכו', ועם חתימת העסקה הגדולה היה צורך לקבל את אישורו של ר' אברהם יצחק רוטשטיין.
עלה השותף לחדר כדי לבקש את חתימתו, אחרי עיון רופף של דקה או שתיים במסכמים. הוא דפק בדלת, אך אין קול ואין עונה. הוא קרא לו מעבר לדלת ואמר שהסוחרים אינם מתכוננים להמתין וההפסד יהיה גדול, אך הדלת לא נפתחה. ר' אברהם יצחק למד תורה.
השותף המשיך לדפוק ולדפוק, עד שהדפיקות הפכו כמעט למהלומות – ועדיין הדלת לא נפתחה.
בסופו של דבר החליט 'מנהל העבודה' להעלות את אחד הילדים הקטנים דרך החלון לתוך החדר, כדי שיאמר לאביו כי הוא מבקש שיפסיק לרגע ורק כדי לתת את אישורו הסופי. עלה הילד, טיפס דרך החלון ונכנס, אבל גם אז אבא לא הסכים לשמוע: "עד השעה שש אני לא נמצא כאן, כעת אני לומד גמרא ומשניות", אמר לילד.
הסוחרים הערבים כעסו על שלא מסיימים את העסקה ועזבו את המפעל בזעם.
בשעה שש בערב יצא הרב רוטשטיין מחדרו. פנה אליו השותף בכאב על העסקה הגדולה שהפסידו. ענה לו רק אברהם יצחק: "אני מוכן לשלם מחלקי את כל מה שהפסדת ומהתורה לא אתבטל. בפסוק כתוב: 'כל חפצים לא ישוו בה', ואינני מעלה על דעתי לעזוב את התורה בשביל מסחר".
הכסף, המטבעות, הדינרים המצלצלים ממצרים היו בעיניו כגרעינים לפיצוח בלבד מול שעות לימוד התורה.
הילד שטיפס על החלון ראה ושמע את התגובה של אבא, והיה עד לחירופי הזעם של הסוחרים הישמעאלים. כל אלו היו הגרעינים הטובים ביותר שהצמיחו בלבו הערכה לתורה.
לימים הוציא הילד הזה לאור עולם את חמשת כרכי 'נחלת משה' הידועים ללומדי נשים נזיקין ועוד. וכידוע, בניו של רבי אברהם יצחק רוטשטיין ובנותיו צמחו לגדולים במסירות לתורה.
(מתוך הספר 'ללא שם' – תולדותיו של הגאון רבי בן ציון פלמן זצ"ל)