שאלה: בסוף שנת הלימודים ארגן אחד ההורים של ילדי כתה ב' קניית מתנה למלמד, ונתן ביד בנו פתק ובו הודעה להורי חבריו שישלחו סך 15 ש"ח עבור כך. אחד ההורים טעה וחשב שמבקשים 45 ש"ח ומיהר לשלוח ביד בנו את הסך הנ"ל. כאשר הבחין המארגן בטעות התקשר אליו והודיעו שמגיע לו 30 ש"ח עודף, ואמר לו האב שהוא מסכים שישלח אליו עם בנו את העודף. בנו של המארגן קיבל מאביו את הכסף כדי להחזיר לחברו, אך איבד את הכסף בדרך, ובאו שני ההורים לשאול כדת מה לעשות: האב המארגן מרגיש לא נעים ורוצה לשלם מכיסו פעם נוספת 30 ש"ח לידי האב בעצמו שלא יאבד, ואלו האב המשלם טוען שכיון שהסכים לקבל דרך הילד, וכסף שנמסר ביד קטן יש סיכוי סביר שיאבד, ממילא לא מגיע לו פעם נוספת, ואינו רוצה ליטול כסף שלא כדין. הצדק עם מי?
תשובה: ראשית יש להעיר, כי אמנם עניין הכרת הטוב למלמד חשוב מאד, וראוי להביע הערכה על העבודה וההתמסרות שלו לחינוך הבן משך השנה, אבל התופעה שאחד מתנדב לקבוע סכום ולגבותו מההורים, שרבים מהם עמלים בתורה מתוך הדחק וטרודים בהוצאות בלאו הכי – יש בזה בעיה, כי ישנם שנאלצים לתת נגד רצונם בגלל אי נעימות, ויש בזה ריח גזל כעין סעודה שאינה מספקת לבעליה. והעיקר הוא להביע הכרת הטוב, ולזה אפשר לשלוח פתק תודה, שזה יותר נשמר בזכרון המלמד, וכפי שמעתי מכמה מלמדים ששומרים את מכתבי ההערכה של ההורים כלפיהם.
ולגוף הנדון שכל אחד רוצה להתחייב, אשריכם ישראל שכל אחד רוצה לקיים את חובתו, והדין נפסק בשו"ע ת"מ סי' קכ"א שאם שלח כסף לפרעון חוב ביד קטן מדעת המלווה, אינו חייב באחריות, ואף אם לא אמר לו המלווה בפירוש שיפטר, כיון שהסכים שישלח ביד קטן וידע שאינו נשמר פטור בכך.