הרב יעקב א. לוסטיגמן
"וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו" (בראשית כ"ח, י"א)
וברש"י הק' ביאר: "עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות. התחילו מריבות זו עם זו. זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח. מיד עשאן הקב"ה אבן אחת. וזהו שנא' ויקח את האבן אשר שם מראשותיו".
מספר בנו של מרנא החפץ חיים, רבי אריה לייב פופקא זצ"ל, שפעם שאל לאחד מזקני העיר ראדין האם עודנו זוכר את אביו הקדוש בעת שהיה צעיר לימים. השיב לו הזקן כי אכן זוכר הוא את הח"ח בימי צעירותו, והוסיף וסיפר את המעשה הבא:
באותן שנים, נוהג היה החפץ חיים ללון רוב לילי השבוע בבית המדרש של ראדין, שם שהו שלושה פרושים נוספים שהגיעו מעיירות אחרות כדי להתבודד בבית המדרש של ראדין ולעסוק בו בתורה יומם ולילה. כשהיה עוצם עיניו לנוח, היה החפץ חיים מסדר לעצמו שתי כריות קטנות, שהביא עמו מביתו ושנותרו בקביעות בבית המדרש.
בערבו של אחד הפסחים ביקשה הרבנית את הציפיות של הכריות כדי לכבס אותן לקראת החג, אבל לאחר שניסה החפץ חיים להתחמק ממנה ולפטור אותה בלא כלום, התברר שהכריות כבר אינן ברשותו. לאחר חקירה ודרישה נודע לה שזמן רב קודם לכן התחתנה בעיר כלה ענייה. הלכו נשות העיר וסובבו על הפתחים באיסוף נוצות כתרומה לצורך הכנת כריות ושמיכות לזוג הצעיר. החפץ חיים שהתוודע לכך, מיהר לתרום את שתי הכריות שלו לטובת הכלה הענייה, ובמשך תקופה ארוכה היה לן בבית המדרש ללא הכריות.
כי אכן זו היתה מידתו של החפץ חיים: הסתפקות במועט, ולא רק הוא עצמו נהג כך, אלא כל ביתו הושתת על פי הנהגה זו. ומספר בנו רבי אריה לייב, שלקראת חתונתו לקחה אותו אמו אל חייט העיירה כדי למדוד את הבגדים החדשים שהזמינה עבורו לכבוד החתונה.
הנוהג היה שכאשר היה החייט מודד את בגדיו של החתן, הוא היה מברך אותו תוך כדי עבודתו מעומק הלב ומאחל לו את כל הטוב שבעולם. והנה, שומעת אשת החפץ חיים, כי החייט מברך את בנה יקירה שיזכה להצלחה בכל אשר יפנה, ושיהיה סוחר מוצלח ועשיר גדול. התרגזה האם הצדקנית וגערה בחייט: "מי ביקש זאת מידכם, מדוע אתם מברכים אותו בברכות שכאלו? ברכו אותו שיהיה תלמיד חכם גדול וירא שמים!"
הרבנית הצדקנית היתה מסתפקת במועט, ואף פעם לא ביקשה לעצמה דבר, למרות שבילדותה גדלה בבית בו שררה רווחה כלכלית. החפץ חיים בעצמו העיד באוזני בנו, שגדולתו והצלחתו בתורה באו לו בזכות רעייתו שהסתפקה בפת חרבה וקיתון של מים, ואפשרה לו לשקוד על תלמודו ללא כל הפרעה, על אף שהמצב הכלכלי היה דחוק מאוד.