לרגל יומא דהילולא של מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל ראש ישיבת מיר, לפנינו קטעי זכרונות ורסיסי רשמים מדמותו הענקית, מתוך שיחה מיוחדת שנערכה עם הרה׳׳ג רבי דוד פריימן שליט׳׳א, אשר זכה ללמוד עמו בחברותא בימי צעירותו.
איך ״קובעים״ חברותא עם אדם גדול כמו מרן הגר״ח זצוק״ל?
הרב פריימן: כשנכנסתי לישיבת מיר למדו מסכת נדרים. רבי חיים אמר שיעור כללי על עניין "קונם על אינו ברשותו", היה זה השיעור הראשון ששמעתי ממנו. העניין שעסק בו נגע גם לסוגיא של "מסותא" בבבא מציעא, אותה למדתי זמן קודם לכן בישיבת פוניבז'. היות והייתי מצוי בסוגיא התעוררה לי הערה בדבריו, ניגשתי אליו לאחר השיעור והצעתי את הדברים. בסייעתא דשמיא נשאו הדברים חן בעיניו, לאחר שנשא ונתן עמי שאל לשמי, והרגשתי מצידו קירבה מיוחדת. מאותו רגע לא משתי ממנו ומקרבתו.
ואז איך עולה ההצעה לחברותא?
הרב פריימן: כפי שאמרתי, דבקתי ברבי חיים. רבי חיים היה פעיל מאד בעבודת השיעורים, הוא היה מוסר שעור כללי ביום חמישי, ביום שני הוא השמיע חבורה לאברכים בשעות הערב, ביום שלישי חבורה לבני הקיבוץ, וביום שישי היה אומר חבורה שהיתה מעין השלמה לשיעור כללי שאמר ביום שלפניו. כל זאת לצד אמירת השיחה המוסרית מידי יום ראשון הידועה בהשפעתה.
השתדלתי להיות בכל שיעוריו, שתיתי בצמא את דבריו. בכל השיעורים והשיחות ערגתי על מוצא פיו, על הסגנון, על החדות והגאונות, רשמתי את כל היוצא מפיו. ידעתי שיש לו קביעות חברותא ללימוד יומי, ונכספתי להיות לו לצוותא. מגודל ההשתוקקות לבשתי עוז, ובאחד הימים נגשתי וביקשתי את שאהבה נפשי. זו הייתה בפירוש עזות. לשמחתי העצומה השיב לי שבדיוק אתמול התפנה מקום, מצידו הוא מסכים אך ברצונו לבקש את הסכמת הלומדים האחרים בחברותא. למחרת השיב בחיוב.
שלשת הנשאלים היו הגאונים רבי משה פינקל זצ"ל, רבי אריה פינקל זצ"ל ראש ישיבת מיר- ברכפלד. וחדב"נ רבי ישראל מאיר ווייס שליט"א ראש ישיבת "נחלת הלויים". רבי משה פינקל זצ"ל היה עילוי גדול בעל סברא ישרה, כשהוא היה פותח פיו להשיב היה רבי חיים משים אזנו כאפרכסת לשמוע את דבריו.
למחרת כבר הצטרפתי לחברותא. למדנו פרק "האשה רבה", זה היה לימוד ב"בקיאות" בשעות אחר הצהריים.
מה היתה צורת הלימוד של רבי חיים, הוא התעכב לחשוב, או קרא בשטף?
הרב פריימן: התעכב?! רבי חיים היה עילוי נורא, כל הש"ס היה כמונח אצלו בקופסא, התחיל לקרוא ומיד שפע קושיות כשכל הש"ס פרוש לפניו בעומק העיון ודקות ההבנה. ידועה ההגדרה של מרן הגאון רבי חיים עוזר זצוק"ל שכינהו בצעירותו "האוצר הספרים של מיר". לא היתה שייכת אצלו המציאות של סוגיה "חדשה". הכל היה מן הישן, אך בהחלט היו הדברים בעיניו "כחדשים", באהבת התורה העצומה וחשקת התורה שלו, להפוך בה ולהפוך בה, כמו תאנה שככל שאתה ממשמש בה אתה מוצא בה טעם.
ידיעת התורה של מרן הגאון רבי חיים היתה עצומה. זכורני שביום שנסתלק לבית עולמו (זאת חנוכה תשל״ט) הייתי בשברון לב גדול, כמי שזכיתי להיות דבוק בו תקופה ארוכה חשבתי שאני מחויב לקרוע מדין רבו מובהק, אמנם ההגדרה המדויקת בזה לא ברורה דיה בפרט בזמננו. נכנסתי לשאול את מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, והוא אמר לי: "אינך צריך לדין רבו מובהק בשביל לקרוע, די בזה משום "גדול הדור" – והוא הוסיף: "בדורנו מי שיודע את כל הש"ס עם תוס' בידיעה ברורה הוא גדול הדור". מסתברא שכוונתו היתה כאשר יש חימום הלב, שחשים בצער שבפטירת גדול הדור, יש לקרוע. על כל פנים רואים כאן את ההתייחסות לידיעת התורה המופלגת של מרן הגאון רבי חיים זצוק"ל.
היה קשה לעמוד בקצב של אמירת דבריו?
הרב פריימן: על אף הגאונות העצומה, ההיקף והעמקות, רבי חיים זצוק"ל דיבר בנינוחות. כך בשיעור וכך בלימוד החברותא, כך שכל אחד יכול היה להבין את דבריו, זו נינוחות שנבעה מהבהירות והשליטה העצומה שלו בסוגיא על רבדיה השונים.
מה היתה הנקודה המיוחדת בדרכו בלימוד, היה איזה ציר משותף לגדלותו הכללית?
הרב פריימן: המקוריות. בשום ענין לא היה אצלו "סתם". לא היה שיעור "סתם", לא היתה שיחה "סתם", לכל דבר רבי חיים ניגש מטביעת חותם אישית. ממקוריות שהשתקפה בה גאונות מחד ורגש מאידך. אמנם רבי חיים היה תלמידו של מרן הגר"ש שקופ זצוק"ל, הוא ראה בו מורו ורבו, אבל לא היה בזה "נאך געמאכט". הדרך היתה של רבותיו, אבל הבחינה הייתה שלו אישית. "מדיליה נפח". עם זאת, המקוריות לא פרצה גבולות, להיפך, רבי חיים טען השכם והערב שהבחינה שלנו בתורה היא בחינת "ננס על גבי ענק", אנו באים אחרי החרישה של רבותינו האחרונים ומפיהם אנו חיים, אבל ההבנה היא שלנו, היא צריכה לבוא מתוכנו.
רבי חיים בחן הכל בבחינה מקורית. הוא חצב יסודות עמוקים בהוויות דאביי ורבא ובאותה מידה ממש חשף יסודות נעלמים בחכמת המוסר. ישנם יסודות של רבי חיים המאירים באור יקרות, וטעמם כצפיחית בדבש.
למה התכוונת בהגדרה "ננס על גבי ענק"?
הרב פריימן: רבי חיים התייחס בביקורת גדולה לאלו שמסרבים לעיין באחרונים במהלך לימודם בתור ׳׳שיטה׳. הוא המשיל זאת לאדם שהסתגר בחדר ימים רבים כדי לעמול ׳לגלות׳׳ את פעולת החשמל, משהשיג זאת יצא ו׳׳בישר׳׳ לציבור על תגליתו. כמובן שהכל יאמרו לו ׳שקילו טיבותייכו׳׳ כי הוא גילה את הידוע. אם חפץ אתה לגלות תעלומות חכמה, תבוא אחרי ה׳׳סבי דאזלי אתיגרי׳׳ ותגלה מה שבכוחך, אתה, לחדש.
באחד השיעורים הוא התבטא על כך בחריפות, הוא הביא מאחד מהאחרונים ששיטתו הייתה שלא לעיין באחרונים, אותו גדול הקשה על הרשב׳׳א בסוגיית ׳׳מקדש בחליפין׳ ועקב כך התבטא על דברי הרשב׳׳א שזו ׳שגגת הוראה׳. רבי חיים בקולו החוצב השיג בתוקף על הדברים ואמר ש׳׳זהו עונש על שהרחיק עצמו מספרי האחרונים׳, היות ועל קושייתו כבר היטיב לתרץ בעל ה׳נתיבות׳… גם רבי חיים עצמו השיב תשובה כהלכה משלו על הקושיא.
מעבר להרצאת הדברים, ביטא כאן רבי חיים את הגישה שלו ללימוד, התביעה לגשת אל הלימוד עם השקפה של ׳ננס על גבי ענק׳.
@אחריות ומעורבות עם כלל ישראל
רבי חיים זצ"ל ראה את הכל במבט כללי, הרגיש בכל עת את כלל ישראל. הוא היה אומר: במה נבחן אדם גדול? – במידת ה'אחריות', תחושת הערבות על הכלל. במה זכה יהודה למלכות? במה שאמר 'מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו', אחריות אישית שהכריעה את הפס"ד של השבטים ששיתפו בו את הקב"ה כביכול. האחריות, הראיה לעומק ולעתיד.
בימי המלחמה עם הערבים בתשכ"ז, לפניה ואחריה, היה רבי חיים נושא בעול עם המצב ואף עורר על כך בשיחות, וכשניצחו שיתף עצמו עם ההצלה. היו שפירשו זאת לא נכון, אבל מי שהכיר את רבי חיים ידע שהוא חי את האחריות על הכלל בצורה שונה לגמרי מאחרים, זה היה תוצאה של מבט אחר על עצמו בתוך הכלל, בתוך המציאות של כלל ישראל.
אספר לך עובדה נוספת, סיפור בתוך סיפור. רבי חיים היה נוהג לפקוד את קברו של ה'אור החיים' הקדוש שבשיפולי הר הזיתים. הסיבה לכך הייתה מיוחדת – הוא נימק, שהיות והוא מזכירו בשיעורים בישיבה וחולק עליו לפעמים, אז הוא רואה לחובה לבקש מחילה אם נהג שלא כראוי. הנהגה שהיא ייחודית לכשעצמה.
לא רחוק מציונו של ה'אור החיים' נמצא כידוע ציון 'יד אבשלום', מצבה שהציב אבשלום בנו של דוד המלך שמרד בו. רבי חיים התעכב והתפלל שם. בן לוויתו האזין לדברי התפילה. רבי חיים התבטא במילים על רקע הסיפור בחז"ל שכשמת אבשלום נכנס למדור השביעי בגיהנום, ודוד המלך קונן שבע פעמים עד שבפעם השמינית פעל והכניסו לגן עדן. מעשה זה עורר אצל רבי חיים התפעלות מיוחדת. הוא ניגש לציון ב'יד אבשלום' ואמר: "רבש"ע, ראה כמה אב מסור לבנו. גם כשמרד בו וציערו הוא לא מתנתק ממנו ודואג להצילו משאול. טייערע טאטע, גם אם מרדנו בך וחטאנו לך, רחם עלינו כרחם אב על בנים…
האחריות הזו היתה גם במעורבות בעניני הכלל?
הרב פריימן: בוודאי. זכורני שפעם בעת שלמדנו כחברותא, נכנס לביתו הרב מנחם פרוש, היו אלו ימי הבחירות, ובפיו של הרב פרוש היתה בקשה: היות ומקיימים עצרת בחירות בירושלים למען רשימת אגודת ישראל, הוא מבקש שרבי חיים ישא דברים. רבי חיים השתמט בתחילה בטענה שישנם אחרים שמטיבים לדבר, אך הרב פרוש הפציר ואמר: "אז דער ראש ישיבה זאגט, איז גיזאגט". ואכן כשרבי חיים דיבר היה זה – כפי שאמרנו – מתוך אישיותו הגדולה וראייתו העמוקה והנוקבת. משהפציר בו עוד ועוד, ניאות רבי חיים לדבר. במשאו בעצרת הביא את דברי המדרש תנחומא בניצבים "אתם ניצבים היום כולכם" – מה זה כולכם? "משל לאגודה של קנים, כל זמן שהם מפוזרים אחד אחד, כל תינוק משברם, אבל כשהם אגודים באגודה אחת אי אפשר לשוברם". הדברים היו כל כך הולמים, כל כך מותאמים וממילא השפעתם הייתה עצומה.
היה הבדל בין צורת אמירת הדברים כשיעור או כחברותא?
הרב פריימן: רבי חיים התבטא פעם בעת הלימוד: "עכשיו אומרים רק דברים 'מוכרחים' – דהיינו, בעת הלימוד אנו יכולים לומר רק מה שמוכרח בוודאות. בהקשר זה התבטא פעם בדרך צחות על דבר שנאמר בשיעור: "לדבר זה יש 'הכרח' – יודע אתה איזה הכרח? 'פרנסה'… כלומר, לפעמים המחויבות לומר שיעור מזקיקה את האומר להשמיע גם צדדים שאינם מוכרחים. אבל בעת הלימוד בחברותא אומרים רק מה שבאמת מוכרחים…
(קטעים מתוך שיחה שפורסמה ב'קובץ גיליונות' ויגש תשע"ט)