רגיל אני לפרש את דברי הגמרא בברכות (יז.) המתאר את שכרן של הנשים: "נשים במאי זכיין, באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן". והיינו, על כך שמוליכות את בניהן לבית המדרש וממתינות בנחת ורוגע לבעליהן עד שיחזרו הביתה. ומעודי תמהתי, שהרי ניחא מה שמוליכות בניהן לתלמודי התורה מעלה נשגבה היא זו, שמוליכות ומעודדות אותם ללמוד תורה בחשק ובשמחה, אבל מהי בעצם המעלה הגדולה הזאת שהנשים ממתינות לבעליהן בסבלנות עד שישובו מבית המדרש?
אלא ביאור הדבר פשוט, והוא, שאם הבעל הולך לבית מדרשו ביודעו שרעייתו נותרה בביתה לעסוק לבדה במלאכת הבית, ולמרות שניאותה שיילך היא עצובה בלבה על כך שאינו נמצא עמה ומסייע בעדה באותם רגעים הקשים שביום – בוודאי שאם בעל נפש הוא ולו במעט, ביושבו מול הספר בבית המדרש ישוט בדעתו וידאג ויצטער בצערה של רעייתו, ונמצא שעצבותה מטרידה את לימודו כל היום. כי הלימוד, הדורש שלוות נפש וראש צלול ונקי ופנוי כדי לצלול במעמקי ים התלמוד, אינו מופנה לכך. ולזה כיוונו חכמינו ז"ל ששכרן הגדול של הנשים הצדקניות הוא בכך ששולחות בעליהן לבית המדרש מתוך שמחה ועידוד, בהכרת גודל מעלת לימוד התורה מתוך עיון ורוחב הדעת, וממתינות להם בסבלנות מרובה כדי לקבלם בפנים מאירות לכשישובו, מבלי להאיץ אותם שישובו לביתם במהרה.
ולכן כל אשה משכלת חשוב שתדע, שמלבד השכר העצום שיש לה בשכר לימודו של בעלה, כל שהיא נותנת לו בתוספת גם תחושה טובה שהיא שלמה עם הליכתו ועיכובו בבית המדרש, ושמעריכה זאת כדבר החשוב ביותר בחייה, כך תועיל ותסייע לבעלה בהקניית תלמודו. וזוהי מעלה עצומה שמשנה כל אווירת הלימוד של הבעל, וממילא גם הסיפוק מהצלחת לימודו מאיר באור חוזר עליה ועל הבית כולו לטובה. ואכן, לא פעם כאשר חזרתי הביתה מהישיבה אמרה לי אשתי: "כנראה למדת היום בהתמדה ובהצלחה, כי הרגשתי סייעתא דשמיא בכל העבודות שעסקתי בהן בבית במשך היום. חזק וברוך!".
זכורני, כשהייתי אברך צעיר למדתי בחברותא עם אברך יוצא צרפת שהיה מסור כל כולו לתורה, ויום אחד כשנפרדנו לשלום אמרתי לו שבדעתי לעבור לרכוש איזה דברים שהם בגדר 'מציאות' מחנות שבאזור. הוא הביט בי בתמהון ואמר לי: "רעייתי התנתה עמי מיד לאחר הנישואין, שאני לא אתעסק מימיי בנושא קניות ושאר עבודות הבית אלא רק בלימוד התורה", והכרת פניו ענתה בו כי אכן רעייתו הינה מסוג זה הממתנת לבעלה בחדוה בהשילה מעליו כל עול הבית, והכל למען יגדל בלימודו שיהיה שרוי בו כל עיקר, ואין ספק שזוהי האשה הצדקנית הרצויה.
ברור הוא שהיסודות והשורשים אכן נבנים אצל בנות ישראל במוסדות החינוך. אולם לאחר נישואיהן דומני שאז הגיע הזמן להוציא הכוח אל הפועל. כך, לדוגמה, כאשר אני משוחח עם אברכים אני אומר להם: דעו, כי כל מה שלמדתם בישיבות אין זה עדיין עיקר הלימוד, שכן בישיבות קיבלתם את דרך הלימוד אבל בהמשך לימודכם בכולל אזי צריכים אתם להוציא לימודיכם לפועל מעשה. ודומה הדבר לאדם שלמד את מקצוע הנגרות אצל הנגר, תחילה הוא לומד את דרך ההשתמשות בכלים, אך את העבודה בפועל עושה כשנהפך לנגר העמל על מלאכתו.
כך הוא גם לנשות האברכים, הן למדו במוסדות החינוך יסודות הדת ואורחות הבית, אך בהיותן נשות אברכים אזי מגיעות לעיקר היישום, ובפרט בימינו כשמתחתנים ב"ה בגיל צעיר, שלא כמו בעבר שהבחורים היו מסתופפים שנים רבות בשימוש חכמים בישיבה בטרם נישאו, אם כן עיקר המעשה נפעל לאחר הנישואין, אז המקום והשעה יש לפתח את היכולת שלהן להמשיך ולהתעלות ולעמוד לימין הבעל בהמשך עלייתו.
במה ניתן לחזק את האשה העומדת במסירות כה רבה ליטול על שכמה כל עול הבית בגפה?
ת. על האשה לדעת שגזירת הקב"ה "בעצב תלדי בנים" כוללת בתוכה גם עול גידול הבנים. ובימינו נתפשטה יותר לכלול בחלק גם פרנסת הבית. אמנם כל טרחתה בעניינים אלו טובה היא לה, שבזכות מעשיה ייטיב לה הבורא ית' בכלל ענייניה. וככל שהקשיים גדולים יותר כך הסייעתא דשמיא גודלת בהתאם.
לא אחת ניגשים אלי בשאלות על אשה שאומרת שיש לה שניים או שלושה בנים והיא חשה בקושי גידולם, ומה לה לבקש ילדים נוספים… ותשובתי שגורה, שאם הקב"ה קבע כי "בעצב תלדי בנים" אין הבדל כמה ילדים יהיו לה, כי אם נגזר עליה כך וכך סבל, אם לא תקבל זאת מחמת הולדת וגידול הילדים עצמם אזי תיתקל בקשיים אחרים להשלים חוב הסבל באופנים שרק יקשו עליה ואין בצדם מתן שכר כמו בגידול ילדים, שמעבר לקושי הרי כמה שמחה וטובה הם מביאים להוריהם. כך שלא תרויח דבר ממניעת הילודה. וכבר ראינו כאלו שהתחכמו בזה ולפתע תקף אותם חולי או צרה אחרת ל"ע שהטרידו מנוחת לבם, כך שאין עצה ואין תבונה נגד ה'.
ואם תבין האשה אמיתות העניין ותיאות ליטול על שכמה את הנצרך עבורה, תסגל לעצמה כלים נאותים לעבור את המשוכה ביתר קלות, וכל השפע שניתן לה משמיא יהיה אך בעזרתה באופנים שלא פיללה עליהם כלל.
וכאן המקום להזכיר את מוסדות החינוך בימינו, שב"ה אכשר דרא ובמוסדות החינוך לבנות ישראל מגדלים ומרוממים דמותה של בת יהודיה כשרה, שתדע ותבין לקראת מה היא צועדת לחייה הבוגרים, והחוסן הזה מחשל את אותן בנות בגדילתן כשהן באות לבנות את ביתן, עד כי ניתן להשתאות ממסירותן וחפץ לבן להקים בית אמתי של תורה ברוח ישראל סבא, ולגדל בניהן לתורה.
לא אחת ניצבת האשה גם בקשיים המלווים את דרכה, כיצד תתמודד עם כך?
ת. אין ספק שחוב גדול מוטל על הבעל לחזק את אדני הבית, והאשה היא עיקרו של בית. ובהיות שבדורנו נוטלות הנשים עול שבעיקרו היה של בעליהן, ובכך הן מאפשרות להם להשקיע רוב עתותם בתורה ועבודת ה', לכן יש לו לבעל לחוש הכרת טובה עצומה להן על כך ולסייע בעדן בכל מה שרק ניתן באפשרותו. ועלינו להכיר בערכן המופלא ולדעת כי "בזכות נשים צדקניות עתידים להיגאל" נאמר על דורנו אנו. כשרואים אנו במסירותן המופלאה של נשות ישראל בימינו בכל אתר ואתר, מסירות שאין לה אח ורע, היא היא הדרך לקירוב הגאולה שיחיש ה' גאולתנו.
ודבר חשוב נוסף על הנשים לדעת: שאם הן טורחות ומשקיעות במטרה אמתית כדי שבעליהן יוכלו להגות בתלמודם כל היום, אף אם נתרשל הבעל בלימודו אין חלק האשה נגרע ונפגם כמלוא נימא, כי הלוא הן מקיימות חובתן במושלם וכוונתן שלמה, ולזה הקב"ה מצרפה למעשה בתכלית השלמות ושכרה גדול בזה ובבא.
וידוע המעשה שהיה עם רבינו הגרי"ח זוננפלד זי"ע, שהתבטא פעם לרעייתו הצדקנית באומרו שאם יזכה הוא למקום טוב בגן עדן אין ספק שיהיה הדבר אך ורק בזכותה, שהרי היא שהשקיעה כל כוחה ומרצה שיוכל להגות בתורה, ולכך בוודאי תקבל מלוא שכרה ותזכה למקומה הראוי והנכבד לה בגן עדן, "ואילו אני, שהתרשלתי ולא קיימתי תפקידי כיאות, לבטח לא יחפצו לתת לי מקום מעולה שכזה בגן עדן. אך אז עזרתי מבית שכה סייעה עמי כל השנים תתייצב בבית דין של מעלה ותבקש בעד נפשי, באומרה: 'איזו שמחה היא לי לשבת במקום מעולה שבגן עדן כשבעלי אינו יושב עמי אלא במחוזות אחרים'. וכך בזכותה אוכל גם אני לזכות לישב עמה בגן עדן במקום מעולה".
סיפור זה מראה נכוחה את שכרה העצום של האשה בהשקעתה ועזרתה בנשיאת עול הבית במתכונת ולמטרה זו. ואין ספק שאם תשכיל האשה להכיר ברום ערכה ופועל מעשיה וטרחתה, יקל עליה ליטול זאת על עצמה ותזכה להיות שותפה אמתית בעליית בעלה במדרגות הרוחניות.
(קטעים נבחרים מתוך החוברת 'נשים במאי קזכיין')