"אמר הקדוש ברוך הוא, אמרו לפני מלכויות זכרונות ושופרות" (ראש השנה לד ע"ב)
ראש השנה הוא יום ההמלכה, ובכל התפילות היום הנורא והאיום חוזרים ומדגישים את עוצמת השתוקקותנו לקבל עלינו עול מלכותו, ושיתגלה בכל העולם כולו. ש"ידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוקי ישראל מלך, ומלכות בכל משלה".
ועוד לפני ששופכים נפשנו בבקשות אלו, עומדים בסיום פסוקי דזמרה ו"ונשמת כל חי" ,ושליח הציבור מחנן קולו בניגון שובה לב ורווי געגועים וכמיהה, ומכריז בקול רעש גדול אדיר וחזק: "המלך!" וכל הקהל מחרה-מחזיק אחריו בשאגה אדירה, עד כי 'פקע איגרא' לקולם: "המ-לך!"שאגה אדירה בוקעת רקיעים, כשבועת אמונים של גדודי הצבא למצביאם, כתרועת העם בהמליכם את מלכם! אבל בכך לא ראו מתקני התפילה די. תקנו תפילת מלכויות, זכרונות ושופרות, ובכל אחת מהן פתיחה נרגשת וחתימה מרוממת, וביניהן פסוק ועוד פסוק, ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד, עשרה פסוקים. מדוע?
טעם הדבר, כדי להחדיר ולהשריש קבלת מלכותו יתברך בעומק פנימיות הלב. ומדוע? משום שבדיבור חוזר ונשנה חוקקים משמעותו בעומק הנפש. כמו שפרשו צדיקים ("באר אברהם" עמוד שג) "האמנתי, כי אדבר" (תהילים קט"ז, י'). שאם מדברים דיבורי אמונה זוכים לבוא לאמונה בפועל. וכך אמר דוד המלך עליו השלום: "האמנתי", כלומר איך הגעתי לחוסן מדרגת האמונה, "כי אדבר", מפני שדברתי תמיד מדיבורי אמונה ובכוחם נחרטה בליבי. ורבי מרדכי מלעכוביטש זצ"ל אמר, שהנביא מתאונן: "אבדה האמונה, נכרתה מפיהם" (ירמיה ז', כ"ח). והיינו מדוע אבדה האמונה, משום שנכרתה מפיהם.
וככל שיוסיף ויאמר, יפעל יותר ויותר. הן לכך נצטווינו לקרוא קריאת שמע בוקר וערב, כל ימי חיינו, ולהזכיר יציאת מצרים בוקר וערב. ואלמלא ידע יוצר האדם ובורא כוחותיו, שהחזרה משפיעה ומחדירה ומוסיפה, לא היה מצוונו על כך.וודאי שעיקר ההשרשה בחזרה המתמדת ובגיוונה, ולכן תקנו עשרת פסוקי מלכויות זכרונות ושופרות. אבל ההלכה פסוקה: "כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר, שוב אינו צריך [לומר המקראות (רש"י)] (ראש השנה לה ע"א. טוש"ע תקצא, ד). [וברמב"ם (הלכות שופר פ"ג ה"ח) כתב שצריך לומר לפחות פסוק אחד] ועל כל פנים, הריבוי אינו מעכב.
יסוד גדול שנינו כאן ונספר-
אברך הסדיר ענייניו בכרך הגדול ועלה לאוטובוס לבני ברק. כרגיל, היה תלמודו בידו. התיישב ופתח את כרך ה"משנה ברורה" שעמו. עלה בחור חילוני, קווצותיו תלתלים, התיישב לידו והתעניין: "איזה ספר זה?". מעודו לא ראה כמוהו. בחלק העליון שורות רחבות. חלקן באותיות מרובעות גדולות, וחלקן באותיות מעוגלות קטנות. ומתחתן, תבניות בשני טורים, באותיות צפופות וזעירות. בשולי העמוד שוב שורות רחבות והאותיות זערערות. מה זה?!
הסביר האברך שאנו מתנהלים על פי דיני התורה, המבוארים בתורה שבכתב ושבעל פה, בשיטות הראשונים ועד לרבותינו הפוסקים. וכל ההלכות נסדרו בשולחן ערוך, ורבו מפרשיו. ובדור שלנו קם הכהן הגדול מאחיו, רבינו ה"חפץ חיים" זצ"ל, ובמשך עשרים וחמש שנה שקד על חיבורו הגדול בו תמצת את כל הביאורים וההלכות שנתחדשו עד ימיו, וחלקו לשלושה חלקים: הדינים, ב"משנה ברורה". ההרחבות, ב"באור הלכה", והמקורות ב"שער הציון". ברב ענוותנותו לא הדפיס את חיבורו בלבד, אלא צרף אליו את "באר הגולה", מקורות ה"שולחן ערוך", "באר היטב" המתמצת דברי ה"טורי זהב" וה"מגן אברהם", ו"שערי תשובה" המציין לתשובות רבותינו המתייחסות לדינים הנדונים.הבחור הקשיב בעניין, ולפתע שלח ידו ולחץ על כפתור האיתות. "כאן אני יורד", אמר, "היה מרתק, תודה לך".האוטובוס עצר בתחנה, והבחור ירד.
האברך שב לתלמודו, אבל ליבו נקפו. מה עשה? בזבז עשרים דקות מחייו, ביטל תורה עשרים דקות, הפסיד מצוות: "ודברת בם… בלכתך בדרך" (דברים ו, ז). ועל מה-אילו היה יודע את שם הבחור וכתובתו, אילו היה ממשיך לשמור על קשר עמו, קובע אתו לימוד בחברותא, משוחח ומחזק, אולי היה מקדמו, אולי משכנעו. רושמו לסמינר, משיבו לכור מחצבתו, הייתה לכך הצדקה, היה בזה טעם, הייתה בכך תועלת! אבל עכשיו מה עשה ומה פעל? בזבז זמן לריק.לא נחה דעתו עד שעלה אל מרן הסטיפלער זצ"ל, לקבל תיקון תשובה על ביטול תורה.
שמע הסטיפלער ואמר: "לכאורה, אתה צודק. שיחה חד פעמית חסרת תועלת."ומהיכן למדנו, שכך שנינו (אבות דרבי נתן ו, ב): 'מה היתה תחילתו של רבי עקיבא. אמרו: בן ארבעים שנה היה, ולא למד כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר. אמר: מי חקק אבן זו? אמרו לו "המים, שתדיר נופלים עליה, אי אתה קורא: "אבנים שחקו מים" (איוב יד, יט)?! מיד דן רבי עקיבא קל וחומר בעצמו: מה רך [המים] מפסל את הקשה[האבן], דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את ליבי שהוא בשר ודם. מיד חזר ללמוד תורה'".
ואמר הסטיפלער: "טיפה, ועוד טיפה, חוקקים באבן. שיחה, ועוד שיחה, ועוד שיחה, חוקקים הלב. אבל אם יש לאדם טיפה אחת בלבד, האם יש ענין שיזלפה על פני הסלע? הרי לא תפעל מאומה. אם כן, מה ערכה של שיחה אחת? ודאי שהיא השחתת זמן!"אכן, אמר האברך בליבו, כפי ששיערתי.
המשיך הסטיפלער ואמר: "אבל, מצד שני, אם הטיפה הראשונה לא פעלה מאומה. וכמי שאינה, אם כן הטיפה השניה היא הראשונה, והואיל ובתור הטיפה הראשונה אינה פועלת, הרי השלישית היא הראשונה. וגם היא לא תפעל, נמצא שהחמישית היא הראשונה וכן הלאה עד לאחרונה."אבל הרי האבן נחקקה."בהכרח, שגם הטיפה הראשונה פעלה, והשניה פעלה יותר, השלישית עוד יותר, ועד האחרונה- ונמצא, שלא השחתת דבריך לריק, ולא היה זה ביטול זמן, ונקוה שהיה זה בבחינת: "שלח לחמך על פני המים, כי ברוב הימים תמצאנו" (קהלת יא, א)"!
וכן הוא ודאי. שהרי ענין סיפור יציאת מצרים בליל הסדר הוא "כדי שיתעורר ליבו לדבר, כי בדיבור יתעורר הלב" ("חינו", מצוה כא), ולפיכך "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". אך יחד עם זאת, הביא האבודרהם זצ"ל (בסדר ההגדה ופרושה) קושית הרי"ף זצ"ל מדוע אין מברכים על סיפור יציאת מצרים. ותרץ, משום שבהזכרת יציאת מצרים שבקידוש כבר יצא ידי חובה. והרשב"א זצ"ל כתב שזו מצוה שאין לו קצבה ידועה, שבדיבור כל שהוא מעניינה יצא ידי חובה. הרי מבואר שכבר בהזכרה ובדיבור כל שהוא מתעורר הלב באפס מה, וככל שמרבים לחזור ולעורר, הרי זה משובח.
והדברים נוקבים עד דיני נפשות. שכתב ב"חינוך" (מצוה כה) שחייב אדם למסור נפשו ולא יכפור חלילה ביהדותו. מפני ש"כל זה מחזיק וקובע אמונת הלב כשמוציא הדברים מן הכוח אל הפועל. כלומר כשמאשר בדיבורו מה שליבו מחליט". כלומר: מותר לו להתחזות לעובד אלילים כדי להטעות ולהינצל, אבל אסור לו לומר שהוא עובד אלילים (שולחן ערוך יורה דעה קנז, א-ב), משום שהדיבור ישפיע עליו ויערער אמונתו חלילה.הרי שאמירה אחת ויחידה "קובעת אמונת הלב"!ואמר ה"שם משמואל" מסוכאטשוב זצ"ל (שבועות, קיב), הלא דברים קל וחומר. ומה האומר לעבודה זרה "אלי אתה" חייב מיתה (סנהדרים ס ע"ב)ומידה טובה מרובה (יומא עו ע"א), האומר לקדוש ברוך הוא "אלי אתה"האומר פסוקי מלכויות, הזועק: "המלך!"על אחת כמה וכמה!
(מתוך 'מקרבן לתורה' ראש השנה)