"כתוב: עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ, ופירשו חכמינו ז"ל – שבזמן שהפרו תורתך, הוא עת לעשות. והכוונה פשוטה, שבזמן שנמצאו מפרי תורת ה', הפורקים מעליהם עול מלכות שמים וחוקיו ומצוותיו לעיני הכל, אזי החיוב על הנשארים באמונתם השלֵמה לחזק עצמם לעומת זה לעשות למען כבוד מלכו של עולם כל מה שבידם; להתחזק כל אחד בעצמו בעבודתו יתברך, וכן להגדיל ולקדש שמו בעולם גם על ידי אחרים מתמימי הדרך השלמים באמונתם.
ועל כן מצאתי לחובה לעורר לבבות שלומי אמוני ישראל, הדבקים בתורתו ואמונתו יתברך, שיֵדעו זאת – שאין אנו יוצאים ידי חובתנו במה שאנו נאנחים ונאנקים כל אחד בחדרו על חילול השם הגדול אשר נעשה בעוונותינו הרבים בדור הזה, כי הלא כתוב: עת 'לעשות' לה', אלא כל אחד ואחד שלבו כואב על חילול שמו יתברך, מחויב לעשות כעת מה שבכוחו להגדיל כבודו יתברך בעולמו, אשר לתכלית זו באנו לעולם, כמו שכתוב: כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו. ואם אין בכוחנו להשיב לב הבנים שסרו מעבודתו יתברך, עלינו לחזק עצמנו, לב האבות, לעבודת מלכו של עולם".
[תורת הבית, מאמר 'עת לעשות לה"]