יום ראשון כ"ב בטבת תשע"ט
לאיזה צורך מותר לעבור על איסורי שבת דרבנן ב'בין השמשות'?
נחלקו תַּנאים בנוגע לאיסורי שבת דרבנן, אם הם אסורים אף בזמן 'בין השמשות', שהוא ספק יום ספק לילה, או שהם מותרים, מפני שלא גזרו חכמים אלא על זמן שהוא ודאי שבת, ולא על זמן הספק; ולהלכה, מותרים הם בבין השמשות. ויש מהראשונים שכתבו, שאין ההיתר אלא לצורך מצוה, או ב'שעת דחק גדול'; וכן הלכה.
וכל דבר שיש בו צורך שבת, גם אם העדרו מסב צער, אלא שהוא מוסיף עונג – נחשב לצורך מצוה, בין בנוגע למאכלים ולמשקאות, ובין בנוגע לשינה וכדומה.
והטעם שהתירו בשעת הדחק, הוא מפני הדחק, או משום שאם לא יתירו לו, יצטער על כך בשבת. ויש אומרים שהוא הדין לכל מצב המוגדר כ'צורך גדול', ובמיוחד כאשר האיסור דרבנן שרוצה לעבור עליו בין השמשות הוא איסור 'אמירה לגוי', שאין בו מעשה; ולכן, לדוגמה, מותר לומר לגוי להדליק נר של 'יארצייט' ששכחו להדליקו בערב שבת, שמכיון שנהגו להקפיד על הדלקתו, הריהו נחשב לצורך גדול.
[שו"ע שמב, א, משנ"ב ה-ז, שעה"צ ה ו־ח, וביה"ל ד"ה בין, וד"ה מותר בין; וראה שם ד"ה מותר לו; ביאורים ומוספים דרשו, 6 ו־13; וראה שם, 17].
מי שקיבל על עצמו שבת בשעה מוקדמת – האם רשאי לעשות איסורים דרבנן?
בהמשך לאמוּר: מי שקיבל עליו שבת מזמן 'פלג המנחה' ואילך, דינו לענין עשיית מלאכה כ'בין השמשות', והיינו שרשאי לעשות איסורי שבת דרבנן לצורך מצוה. ובנוסף, רשאי לומר לחבירו לעשות עבורו כל מלאכה שהיא, לכל צורך שהוא, כיון שחבירו לא קיבל עליו את השבת; ואף לגוי רשאי לומר לעשות עבורו מלאכה, כיון שלענין איסור 'אמירה לגוי', לא קיבל עליו את השבת.
ובין השמשות של מוצאי שבת – נחלקו הפוסקים אם דינו כבין השמשות של כניסת השבת; ולמעשה, אף לשיטת המתירים יש להחמיר, מכמה טעמים. אולם, באמירה לגוי לצורך מצוה – יש מקלים, מפני שזהו 'ספק ספקא', דהיינו – ספק אם איסורי שבת דרבנן אסורים בכלל בבין השמשות של מוצאי שבת, שהרי הדבר שנוי במחלוקת, כאמוּר; וספק אם אמירה לגוי לצורך מצוה אסורה, אשר גם נדון זה שנוי במחלוקת, ולמרות שלהלכה אסורה אמירה לגוי אף לצורך מצוה (באיסורי שבת דאורייתא), ניתן לצרף את דעת המתירים להקל.
[משנ"ב שמב, א-ב, וביה"ל ד"ה בין; ביאורים ומוספים דרשו, 4, 5, 10 ו־15; וראה עוד שם]
האם יש איסורים דרבנן שמותרים ב'בין השמשות' באופן גורף?
יש מאיסורי שבת דרבנן שאסורים בזמן 'בין השמשות' אף לצורך מצוה, ואף בשעת הדחק: א. איסור שעלולים להגיע ממנו בקלוּת לאיסור דאורייתא, וכגון טלטול פחות מארבע אמות ברשות הרבים, שעלולים להגיע ממנו לטלטול ארבע אמות. ויש שמקלים בזה, אך אין כדאי להקל.
ב. מלאכה שאינה צריכה לגופה, אשר אף לדעת רוב הפוסקים שאיסורהּ רק מדרבנן, חמוּרה היא משאר איסורים דרבנן. ג. עירוב תחומין, יש אומרים שאין להניחו בבין השמשות.
ד. שני איסורים דרבנן במעשה אחד – נחלקו ראשונים אם מותר לעשותם בבין השמשות. ויש מפרשים בדעת האוסרים, שאין האיסור אלא כששני האיסורים נעשים בבת אחת; אבל כששני האיסורים נעשים בזה אחר זה, מותר.
ולעומת זאת, בנוגע לאיסורי 'ממצוא חפצך', 'ודַבֵּר דבר', ו'עוּבדין דחול' – נחלקו הפוסקים אם דינם כשאר איסורים דרבנן, או שהם מותרים בבין השמשות אף שלא לצורך מצוה, ושלא בשעת הדחק.
[משנ"ב שמב, א; ביאורים ומוספים דרשו, 2, 11 ו־12]