הרב צבי וינברג
"וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָֹמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת" (שמות ל', כ"ג)
הרמב"ם (פ"א מהל' כלי המקדש ה"ג) כתב שה'מור' שמביאים לשמן המשחה, הוא הדם הצרור בחיה שבהודו הידוע לכל שמתבשמין בה בני אדם בכל מקום. והראב"ד משיג עליו וכותב: אין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקודש דם שום חיה בעולם, כ"ש דם חיה טמאה, אלא שהמור הוא האמור בשיר השירים (ה, א) "באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי", והוא ממין עשב, או ממין אילן וריחו נודף.
הכסף משנה כתב ליישב את השגת הראב"ד, שי"ל שסובר הרמב"ם שכיון שנשתנה מצורת דם ונעשה כעפר בעלמא והוא בושם מריח ריח טוב ביותר, למה יגרע. והנה לגבי דם החיה הזו, מובא נידון גם בהלכות ברכות לגבי ברכת בורא מיני בשמים, שבגמרא ברכות (מג.) מובא א"ר חסדא כל המוגמרות מברך עליהן בורא עצי בשמים, חוץ ממושק שמין חיה הוא שמברכין עליה בורא מיני בשמים. וכך כתב השו"ע (או"ח סי' רט"ז סעי' ב) שאם אינו לא מין עץ ולא מין עשב כמו המוס"ק מברך בורא מיני בשמים.
וכתב הרא"ש (סי' לה) יש אומרים שהמושק הוא זיעת חיה, ונכון יותר שחיה ידועה היא שיש לה חטוטרת בצוארה ומתקבץ שם תחילה כעין דם ואח"כ חוזר ונעשה מושק, והר"ז הלוי היה אוסר לאכלו מפני חשש דם, וה"ר יונה ז"ל פירש דאפשר ליתן בו טעם להתיר ולומר דפירשא בעלמא הוא שאע"פ שמתחילה הוא היה דם לא חיישינן להכי, דבתר השתא אזלינן.
ומתאימים הדברים למה שכתב הכסף משנה, וכמו שמותר לגבי שמן המשחה, כמו כן מותר באכילה. וכדברי רבינו יונה שהביא הרא"ש כן פסק הט"ז (או"ח סי' רט"ז סק"ב) והביאו במשנ"ב (שם ס"ק ז') שמותר לתתו בקדירה להטעים בריחו את התבשיל.
מדברי הראשונים כאן נראה שהסברא להתיר היא, שפנים חדשות באו לכאן, וכבר אינו נחשב דם חיה טמאה, אלא דבר חדש לגמרי. ומכח סברא זו יש שרצו להתיר את חומר הג'לטין שעשוי מעצמות של חיות טמאות, שע"י תהליכים כימיים מסוימים משתנה הדבר לגמרי ונהפך לדבר אחר ופנים חדשות באו לכאן.
אולם ידועה דחייתו של הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל (בתשובתו שנדפסה בשו"ת ציץ אליעזר תחילת ח"ד) שהג'לטין הוא אותו חומר בעצמו שנמצא בחיה, והתהליך הכימי הוא רק להפריד את שאר החומרים שנמצאים בעצמות. [וראה שו"ת אחיעזר ח"ג סי' לא, והאריכו הפוסקים בזה]
(קב ונקי)