בקיץ אחד הוזמן מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל למחנה בני תורה כדי לדרוש לפני הבחורים. תוך כדי הנסיעה בכביש החוף קיבלו הודעה שעל התכנית להתעכב מעט, כי הבחורים עדיין אינם מוכנים, ויש להמתין זמן מה. ההודעה נתקבלה כאשר מרן ומלויו היו באזור הקרוב לחוף הים והתעורר רעיון שזו הזדמנות להמתין תוך כדי ישיבה על שפת הים, כאשר שאיפת האויר הצח ודאי תועיל מאד לבריאותו של רבנו שכמעט ואינו יוצא מפתח ביתו.
וממחשבה למעשה עצרו בסמוך לים וסייעו למרן ללכת לכיוון הים. כאשר הגיעו לשפת הים בירך רבנו בכוונה גדולה ברכת עושה מעשה בראשית, התבונן ואמר: "חושבים אתם שצונאמי יכול לקרות רק במקומות רחוקים? לא ולא! גם כאן מסוגל להיות צונאמי בכל רגע, אך הקב"ה הוא שקבע לים גבול ואמר לו שלא יציף את העולם, והוא עושה דבר ה'… פלא פלאות". כך במשך שבע דקות המשיך ודיבר על פלאי הבריאה הללו, ועל השגחת ה' בעולם.
מיד לאחר מכן הסתובב רבנו והחל לחזור לכיוון המכונית. בני לווייתו פנו אליו ואמרו: "יש עוד זמן רב עד הדרשה, הבאנו כסא ואפשר לנוח קצת". אך רבנו השיב: "כבר יצאנו חובת ה'דאצ'ה'. זה כבר מתחיל להיות יותר מדי עולם הזה… נחזור לאוטו".
לא הועילו כל השכנועים, ורבינו, נחוש בדעתו, המשיך להמתין בתוך הרכב.
(כאיל תערוג, מתוך ומתוק האור על מגילת אסתר)