"ואנוכי עפר ואפר" (י"ח, כ"ז)
הגאווה מביאה לכל החטאים
רבי ישראל סלנטר נהג להזהיר ולעורר תמיד עד כמה יש לבטל את מידת הגאווה המביאה לכל החטאים, כמאמר הכתוב: "רוּם עֵינַיִם וּרְחַב לֵב נִר רְשָעִים חַטָּאת" (משלי כא, ד), וביאר רש"י: "רום עיניים – גסות הרוח; ורחב לב – חפץ למלאות תאוות לבו; הוא ניר של רשעים – חרישותם ומחשבותם הוא חטאתם".
פעם אחת נכנס רבי ישראל סלנטר לבית המדרש והבחין בקבוצה מתלמידיו הוגים בתורה, כשכל אחד משבח את רעהו ואת סברותיו. כשנשאל האם זו 'תורה לשמה' השיב רבי ישראל שאמנם זו 'לשמה' אבל זו לא 'תורה'. האם כל אחד צריך לתת הסכמות לשני? וכי אדם מחויב להסכים לדברי חברו גם כשהוא אומר סברה עקומה?!
לאחר מכן הביט רבי ישראל בקבוצה נוספת של תלמידים ושמע אותם לומדים ב'ריתחא דאורייתא', כשהם מכנים זה את זה בכינויי גנאי: "אתה שוטה, אתה עם הארץ, אינך יודע ללמוד!".
כשנשאל בשנית האם זו 'תורה לשמה', נענה רבי ישראל ואמר: "זו אמנם 'תורה' אבל לא 'לשמה', כי התורה הזו נשארת כאן בבית המדרש ואינה עולה למעלה".
הדרך הנכונה היא, להתבונן בדברים לגופם ולבחון את אמיתתם. מותר לאדם להתווכח ולעמוד על דעתו בעת הלימוד, אך בזמן הוויכוח אין לבטל את השני. אל תכנה אותו טיפש ושוטה, ואל תחשוב בלבך כי רק אתה מבין ורק אתה יודע מהי הסברה הנכונה.
כאשר אדם מתווכח עם רעהו בלימוד ומצליח להוכיח כי הצדק עמו, עליו להגיע למדרגה של "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי" (ירמיהו ט, כג). לכאורה דברי הפסוק תמוהים, שהלוא היה על הנביא לומר: "אל יתהלל המתהלל אלא השכל וידוע אותי", שהרי אדם המתהלל יש בו גאווה מגונה. אלא מאי? שהאדם הזוכה להגיע למדרגת "השכל וידוע אותי" יש לו במה להתהלל וראוי לו להתהלל.
בעת שאברהם אבינו התפלל לפני הקב"ה וביקש על אנשי סדום, הוא המעיט את עצמו ואמר: "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח, כז). ולכאורה יש לתמוה, האם יתכן שאברהם אבינו, שעליו נאמר: "אברהם עבדי", החשיב עצמו לעפר ואפר?
כמו כן, כשבני ישראל התלוננו לפני משה ואהרן במדבר ותבעו בשר ולחם לשובע, אמר להם משה רבינו: "ונחנו מה כי תלינו עלינו" (שמות טז, ז). ושוב נשאלת השאלה: הרי על משה רבינו נאמר: "ותחסרהו מעט מאלקים" (תהילים ח, ו), וחז"ל מבארים שחסר אך מעט משער החמישים של החכמה; אם כן, כיצד אפשר לומר שמשה רבינו לא ידע ש"לא קם נביא עוד בישראל כמשה" (דברים לד, י), והחשיב את עצמו ל'מה'?!
וכפי הידוע, הכוח המניע את האדם הוא הגאווה הטבועה בו. אדם שאין בו גאווה הוא אדם אבוד. משום כך ישנם פסיכולוגים, שבעת שהם מטפלים בילד פגוע רגשית, ראשית־כל הם משתדלים להשיב לו את 'ההכרה העצמית', מתוך התפיסה שרק כאשר הילד מכיר בערך עצמו הוא יכול להשתקם.
שמעתי על בחור בן ישיבה־קטנה, שנחשב כבחור המובחר ביותר שבישיבתו וכל חבריו השתוקקו לדבר עמו בלימוד. לאחר זמן־מה התקבל לישיבה עילוי גדול שזכה להערצת הבחורים. הכל ביקשו את קרבתו של הבחור החדש ורצו לדבר עמו בלימוד, ואילו הבחור שעד עתה נחשב כבחיר הישיבה נותר בצל, וכעבור תקופה קצרה הפסיק ללמוד כליל. כך התברר כי ההערכה שחבריו רחשו לו היא שהחזיקה אותו והעניקה לו את הכוחות ללימוד, אולם כאשר תשומת הלב הופנתה לעבר הבחור החדש הוא הרגיש את עצמו 'אבוד' ובמשך כמה שנים לא היה מסוגל ללמוד כלל.
נשאלת השאלה: כיצד אם כן יכול אדם להתעלות כשהוא הוא חש בערך עצמו ובד בבד הוא יודע כי הכל מאתו יתברך.
התשובה טמונה בדברי הגמרא במסכת סוכה (נג.): "תניא, אמרו עליו על הלל הזקן, כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן, אם אני כאן הכל כאן ואם איני כאן מי כאן". וביאר רש"י בזו הלשון: "דורש היה לרבים שלא יחטאו בשמו של הקב"ה, אם אני כאן הכל כאן – כל זמן שאני חפץ בבית הזה ושכינתי שרויה בו יהא כבודו קיים ויבואו הכל כאן, ואם תחטאו ואסלק שכינתי מי יבוא כאן".
וביאור הדברים: שיש לאדם להגיע למדרגה כזו שיוכל לזהות עצמו עם רצון ההשגחה העליונה, ואז הוא ימצא את כל סיפוקו בכך שהוא עושה את רצון ה', כמאמר הכתוב: "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי", כלומר שהאדם יכול להתהלל בעצם העובדה שהוא עושה את רצון ה' ומקדש שם שמים, כפי שנבאר להלן.
*
כיצד הרים הרב מפוניבז' את כבוד התורה
כאשר הרב מפוניבז' היה בדרכו לדרום אפריקה פרצה המלחמה הנוראה, שבמהלכה הושמד חלק גדול מיהדות אירופה. מכל משפחתו נותר לו בן אחד בלבד וישיבתו נחרבה כליל. לאחר המלחמה, כאשר הרב מפוניבז' עלה לארץ, על פי דרך הטבע היה עליו להיות שבור ורצוץ לגמרי, שהרי כמעט ולא נותר שריד ממשפחתו ואף ישיבתו חרבה. אולם הרב מפוניבז' ראה את החורבן הרוחני ששרר בארץ ואמר לעצמו: "עלי מוטל להרים את כבוד התורה מעפר ולהקים בארץ ישראל ישיבות קדושות!".
הרב מפוניבז' היה אדם חולני, הוא סבל מכאבים עזים ברגלו וכליותיו לא תפקדו כראוי. בנוסף לכך, באותה התקופה היה קשה מאוד לגייס כספים ועקב כך הוא זכה לביזיונות רבים, אולם הוא לא אמר נואש וכל מקום תורה שנבנה נראה בעיניו כבניין בית המקדש!
הרב מפוניבז' הרגיש כי בני הישיבה מהווים את תמצית חייו, וכאשר ראה אותם יושבים על תלמודם לבו רחב משמחה. כשדיבר בפני בני תורה על מעלת התורה היה פורץ בבכי נגרש ונראה כמלאך ה' צבקות!
הרב מפוניבז' זיהה את עצמו עם התורה ועם קידוש ה'. כל שאיפתו הייתה להרבות תורה בישראל. אלו היו כל חייו. וכשאדם מגיע למדרגה כזו הוא יכול לחדש חידושים ולחבר ספרים, ובכל זאת אין בו כל גאווה מכיוון שה'אני' וה'תורה' מתמזגים בקרבו לדבר אחד.
לאחר שהרב מפוניבז' הקים את ישיבת פוניבז' בבני ברק, הקים רבי אייזיק שר זצוק"ל את ישיבת סלבודקה. רבי אייזיק הצליח לגייס כספים רבים עבור ישיבתו, בה בשעה שבישיבת פוניבז' לא היה מאומה ועקב כך התעורר החשש שבחורי ישיבת פוניבז' יעברו ללמוד בישיבת סלבודקה שבה היו תנאים ראויים יותר.
מאחר שבני ברק של אותם הימים הייתה מקום קטן, סברו הכל שבקרוב יפנה הרב מפוניבז' אל רבי אייזיק שר ויבקש ממנו להקים ישיבתו בעיר אחרת, כשהוא מסתמך על הטענה כי אין צורך בשתי ישיבות ביישוב כה קטן.
ברם, כאשר הרב מפוניבז' שמע כי ישיבה נוספת עומדת לקום בבני ברק שמח שמחה עצומה. בחנוכת הבית של ישיבת סלבודקה הוא היה מראשי הדוברים ודרש בהתרגשות עצומה על התורה ומעלתה.
זוהי המדרגה של "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי… כי באלה חפצתי נאום ה'", ואדם הנוהג על־פיה מזהה את רצונו עם רצון ה'.
הגויים אינם מכירים במציאות שכזו, ומשום כך הם כופרים בבחירה חופשית. על פי טענתם, הגאווה אינה מידה שלילית, והיא היסוד לקיומו הנפשי של האדם. לשיטתם, לא יתכן שהאדם יבטל את גאוותו מבלי שיבטל עצמו כליל. לפיכך, כאשר אתה שובר את הגאווה שבאדם שברת את האדם.
אולם האמת היא, שאדם המתגאה על אחרים מגלה כי הוא סובל מ'רגש נחיתות'. כאשר רופא יודע כי הוא הרופא הטוב ביותר, אין לו כל סיבה שלא להקשיב לרופאים צעירים ממנו. פעם אירע מקרה ברופא מומחה שאבחן חולה מסוים כסובל ממחלת כליות. במקום נוכח רופא מתמחה, שטען כי לדעתו החולה סובל מבעיה אחרת, אך הרופא הבכיר בחר להתעלם מדבריו.
מה היה קורה לו היה חושש לדבריו של הרופא הצעיר ומורה לבצע את הבדיקות הנדרשות? אולי הוא באמת צודק? אבל הרופא הבכיר סבר כי אין זה מכבודו לייחס חשיבות לדעתו של רופא זוטר.
הסיבה לכך שאדם גדול מסרב להקשיב לדעתו של אדם הנחשב כקטן ממנו, נובעת מכך שבלבו ישנם 'רגשי נחיתות'. הוא יודע שהוא לא רופא גדול, ומשום כך הוא לא רוצה להקשיב לדעתם של אחרים.
ברם, כאשר האדם לומד תורה, כשהוא נהנה מלימודו, הוא אינו נזקק לכבוד כלל, מכיוון שההנאה שיש מלימוד התורה היא הסיפוק שלו והיא הגאווה שלו.
(מתוך הספר 'לקחת מוסר')