"לכן אמור, הנני נותן לו את בריתי שלום" ( במדבר כה יב).
אחד מהדברים שהיה הגרב"צ פלמן זצ"ל מעורר בימי בין המצרים, הוא לדברי המשנה באבות (פרק א' משנה ו') "הוי דן את כל האדם לכף זכות", שאילו היה אדם דן את חברו לכף זכות היו מתבטלים הרבה מהמחלוקות והמריבות, שפעמים רבות אדם עושה מעשה או אינו עושה מעשה ואינו מכוון בזה לשום דבר רע כלפי חברו, ואילו חברו בטוח שכל כוונתו היתה כנגדו, ומחמת כן פותח במריבה כנגדו, ומכאן הדברים יוצאים מכלל שליטה. ואם היה מלכתחילה דן את חברו לכף זכות, לא היה חושב שהדברים מכוונים כנגדו, ולא היה פותח במריבה, והיה ממשיך לחיות בנחת ובשלווה.
והביא על כך בשם מרן החפץ חיים זצ"ל שאמר שהקב"ה ברא בעולם "סברא עקומה" כדי לדון את השני לכף זכות, שהרבה פעמים בסברא ישרה לא נראה כאן שום צד זכות, אבל כדי לדון לכף זכות צריך להשתמש גם בסברא עקומה, ולחשוב מחשבות ולערוך סברות הדנות לכף זכות.
והיה הגרב"צ מביא על כך כמה עובדות, שהרבה פעמים דווקא הסברא העקומה שבהשקפה הראשונה אינה נראית כמסתברת, היא היתה הנכונה, ונביא אחת מהם.
בימי בין הזמנים של חודש אב יסד מרן הרב מפוניבז' זצ"ל בישיבה את 'ישיבת ירחי כלה' למשך שבועיים, אשר אנשים מכל קצוות הארץ והעולם היו במשך השבועיים הללו עוזבים את כל עיסוקיהם, ובאים לישיבה ללמוד ולעמול בתורה מבוקר ועד ערב. בימים הללו היו בישיבה אורחים רבים, חלקם אף היו מהנגידים הגדולים התומכים ועומדים בכל עת לימין הישיבה, שגם הם באו ככל ההמון להיות שבועיים בשנה "בני ישיבה".
באחת מהשנים היה בישיבה בחור יתום שהתחתן בימי בין הזמנים, והעליה לתורה בשבת שלפני החתונה התקיימה בתפילת שבת בהיכל הישיבה. באותה שבת, שהיתה שבת 'ירחי כלה' התפילה בישיבה היתה מלאה במיוחד, הן מצד אורחי החתן וחברו, והן מצד אורחי ה'ירחי כלה'. בקריאת התורה כשהגיע הזמן לעלות לתורה, החתן עלה לתורה באחת מהעליות, ואת העליה האחרונה, ה'מפטיר', שבדרך כלל מיועדת לחתן קיבל אחד מהנגידים החשובים שבאו ל'ירחי כלה'.
לאחר התפילה עמדו כמה מהחברים של החתן ודיברו על כך בפליאה שהגבאי דחה את החתן מעליית המפטיר, בשביל לתת את זה לאחד מהנגידים, והיה זה פלא בעיניהם איך דוחים חתן מהעליה שמיועדת עבורו בשביל חשבונות מחשבונות שונים. ובפרט שהחתן דידן יתום הוא ואין מי שידאג בעבורו כל צרכו.
תוך כדי שהם עומדים ומדברים, עבר על ידם הגבאי של העליות, ניגש אליו אחד מהחברים ושאלו לסיבת הדבר שהחתן לא קיבל את עליית המפטיר. הגבאי השיב כי באמת לפי התכנית החתן היה אמור לקבל את עליית המפטיר כנהוג, אלא שלפני התפילה ניגש אליו החתן ואמר לו, שמכיון שיש היום בישיבה הרבה אורחים הרי הוא חושש שמאוד יתרגש בעלותו לתורה ומתוך כך יתבלבל ולא יתנגן לו הברכות של ההפטרה כמו שצריך, על כן כדי למנוע ממנו את הבושה הזו הוא מבקש שיתן לו עליה רגילה בתוך שבעת העולים, ואת המפטיר יתן לאדם אחר.
והנה, אם בשעת מעשה לפני שפגשו את הגבאי, היה קם אחד ואומר "אולי החתן בעצמו ביקש שלא יתנו לו את העליית המפטיר, משום שחשש שיתבלבל בברכות ההפטרה", היו כולם דוחים את דבריו. הרי עשרות ורבבות עולים מידי שבוע בשבוע, וכמעט אין מי שיתבלבל בניגונים, ובפרט חתן זה שהוא אחד מהבחורים החשובים בישיבה, למה בכלל שיחשוש להתבלבל. אבל זו באמת היתה האמת!
(שלמים מציון בלק תשע"ט)