הרב ישראל ליוש
וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ (לב טז)
הנה בברכת משה לבני ישראל לפני מותו הוא אומר על שבט גד (דברים לג כא) 'וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן', ומשבח אותם ע"כ שהם ביקשו נחלה בעבר הירדן, למרות שהיא פחותה בקדושתה מארץ ישראל, בגלל שרצו להיות סמוך למקום קבורתו של מנהיגם משה רבינו, כי הם הכירו בכך ששכנותם עם גופו הקדוש של משה רבינו, תביא להם תועלת רוחנית גדולה וטובה יותר מאשר קדושת ארץ ישראל.
ועם כל זאת אומרים חז"ל שהפסוק (משלי כ כא) 'נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשֹׁנָה וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ' נאמר על בני גד ובני ראובן שביקשו בבהלה את נחלתם מעבר לירדן, והסכימו לפרוש מאחיהם בני ישראל בשביל ממונם. ולא די בכך, אלא שהפכו את העיקר לטפל ואת הטפל לעיקר, כי הקדימו והעדיפו לבקש גדרות צאן למקנם לפני שבקשו ערים לטפם. וע"כ גלו תחילה לפני השבטים.
שומה עלינו להתבונן – אומר הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל – הרי התורה מעידה על בני גד שכוונתם לקבל נחלה מעבר הירדן, היה משום שרצו להיות סמוכים למקום קבורתו של משה רבינו, ועם כל זאת כיון שעירבו מטרה נוספת, שהיא מטרה גשמית, והפכו את הטפל – חיבוב הממון, לעיקר. הרי שבזאת גם הפכו את העיקר – הביקוש לשכנות עם משה רבינו, לטפל.
'למדנו מזאת' – מסכם רבי שמואל – 'כי אדם שיש בידו חכמה וכבוד, וסכלות מעט, אין הסכלות מעט עומדת לעצמה, אלא שהיא מכריעה ומורידה את כל החכמה והכבוד עמה במחיצתה'.
***
סיפורו של הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל ימחיש לנו יותר מכל מהו עיקר ומהו טפל: 'הייתי בסיביר במחנה הסגר יחד עם העשירים ובעלי האינטליגנציה של ליטא. בין הגויים, היו גם שני אחים יהודים מעשירי קובנא. פעם בשעות הערב המאוחרות ישבנו יחד ושוחחנו. האחים העשירים למרות יהדותם היו רחוקים מאמונה, ובכל זאת ניסיתי לעודד אותם ולהרעיף עליהם טל של אמונה, להחיות את רוחם.
תוך כדי הדברים, הם סיפרו שאת כל חייהם מסרו על רכוש אדיר שרכשו אבות אבותיהם במשך מאות שנים, ובין רגע ירד הכל לטמיון, כל העושר הגדול הפך לחלום…, בהמשך שיחתם התחילו שני האחים לבכות ואמרו לי: 'יעקב! אתה מאושר… חינכו אותך על אמונה ובטחון… זה הרכוש שלך, רכוש זה אי אפשר לקחת ממך לעולם, את הרכוש הזה נשאת עמך גם לכאן לערבות סיביר, והוא עומד לצידך ומחזק אותך…, אנחנו מסכנים! חשבנו שהחיים זה הכסף, מילוי הרצונות והתאוות שלנו… ואת כל זה לקחו לנו… אנחנו מקנאים בך, יעקב…. אנחנו מקנאים בך… כי לך יש במה להתנחם, יש לך על מה להישען…'
לאחר אתנחתא קלה, המשיכו האחים בווידוים האישי ואמרו: לעולם לא נמחל להרב שפירא בעל ה'דבר אברהם' מקובנה, ולהרב מפוניבז', הם עשו לנו עוול…!!'
'מדוע?' – שאלתי אותם – 'מה הטענות שלכם כלפיהם?'
וכשעיניהם דומעות הם ענו לי: 'הטענות שלנו הן, למה הם לא באו אלינו עם אקדח לקחת כסף לצדקה ולהחזקת תורה? למה הם נתנו לנו להתחמק מהם כל אימת שבאו להתרים אותנו עבור מפעליהם? וגם כאשר הצליחו והוציאו מאיתנו כסף, הם התפשרו איתנו על סכומים קטנים, ולא לקחו מאיתנו בכוח סכומים גדולים יותר…! טפשים היינו…! הנה עתה הקומוניסטים כן באו עם אקדחים ולקחו מאיתנו את הכל… אילו היינו נותנים לרבנים, לכל הפחות המצפון שלנו היה שקט….'
'או אז' – מספר רבי יענקל'ה – 'גילינו שיש לנו רכוש פנימי יקר שרכשנו בישיבה, הרכוש הזה שווה יותר מכל רכוש בעולם, כי אותו אף אחד לא יכול לקחת מאיתנו'.
***
לא אחת נדרשים מנהיגים להכריע בעניינים כבדי משקל, ואחריות רבה מונחת על כתפם. האויב הגדול בעיתים אלו היא הנגיעה האישית, והנגיעה הגדולה ביותר היא נגיעת הממון. ואכן מנהיגי העם היהודי האמון על תורת ה' קלה כבחמורה, נזהרו ביותר לבל תכרסם נגיעת הממון בטוהר ליבם ובנקיון כפם.
בקיצוניות רבה הסתייגו ופרשו אף מן המעט מזעיר של אינטרס כזה או אחר, כדי שחלילה הוא לא ישלוט על האמת והצדק, וזהירות שבעתיים כאשר הנידון היה על טובת עצמם או שכרם.
***
תקנה היתה בכולל שומרי החומות, שכל חבר כולל המשיא את בנו או בתו מקבל עשרה נפוליון זהב – סכום שהספיק בימים ההם לכיסוי חלק ניכר מהוצאות החתונה.
והנה בנו של ראש הכולל הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל בא בברית האירוסין, אך גזבר הכולל שכח להעביר לרבי יוסף חיים את סכום התמיכה לה היה זכאי לרגל חתונת בנו.
עברו שבועות, נקפו חודשים, זמן החתונה מתקרב ובבית הרב אין פרוטה להוצאות החתונה. לא איש כמו רבי יוסף חיים יזכיר לגזבר את דבר התמיכה המגיעה לו, ומצד שני עדיין השכחה שולטת על גזבר הכולל. בצר לו חרג רבי יוסף חיים ממנהגו שלא לבקש הלוואות, ומשום מצוות הכנסת כלה, הקל ופנה לכמה מידידיו וביקש מהם הלוואות עבור מימון צרכי החתונה.
זמן החתונה נקבע, ובעליה לתורה בשבת שלפני הנישואין, השתתף גם גזבר הכולל. כדי להוציא מליבו כל שמץ של טינה או הקפדה על שלא זכר לתת לו את מילגת התמיכה, ביקש רבי יוסף חיים מהגבאי שיכבד את הגזבר בעליה.
ביום שישי שלאחר מכן, יום החתונה, נזכר לפתע הגזבר שראש הכולל לא קיבל את התמיכה – עשרה נפוליון זהב. כשהוא טרוד מאוד ומכה על חטאו הגדול, נכנס למשרדי הכולל וביקש משמש הכולל שישכור כרכרה ויסע מהר לבית רבי יוסף חיים שבבתי מחסה וימסור לו את כספי התמיכה, ואף ביקש ממנו כי יתנצל בשמו על שגגתו ומחדלו שלא העביר את כספי המילגה מיד אחר האירוסין, ויתחנן לפניו למחול לו על עגמת הנפש הרבה שהיתה לרב ולמשפחתו עקב השכחה הרבה.
השמש מילא אחר כל דברי הגזבר, אך כשהגיע לבית הרב ומסר לו את עשרת הנפוליונים, תוך כדי דברי התנצלות מוסברים, סירב הרב לקבלם מידו ואמר בקול תקיף והחלטי: 'זה לא שייך לי!'
בהבחינו בפניו התמהות של השמש, הסביר הרב את סירובו לקבל את הכסף: 'התמיכה אמנם מיועדת לסייע בהוצאות הנישואין של מעוטי יכולת, אך לפי התקנון, הכסף מיועד להוצאות החתונה ממש, ואילו אני הלא כבר הוצאתי את הוצאות החתונה, והחופה תתקיים אי"ה היום אחרי הצהרים בשעטו"מ, אלא מאי נשארתי בעל חוב…?! אין בתקנון סעיף האומר שזה מיועד גם לסילוק חובות…'
***
סיפור נוסף המעיד על נקיון כפיו של רבי יוסף חיים בענייני ממונות. היה זה כאשר היה צריך להכניס בבריתו של אברהם אבינו את אחד מבניו, ובידיו לא היתה אף פרוטה אחת, ולא יכול היה להכין את סעודת המצוה של הברית מילה. כדרכו לא רצה להזדקק להלוואות, ולכן מכר לרופא המשפחה – ד"ר שווארץ כרטיס הגרלה אוסטרי שהיה ברשותו, ובכסף שקיבל עבור הכרטיס קנה את צרכי סעודת הברית.
כעבור זמן מה, בא אליו ד"ר שווארץ וסיפר לו בהתרגשות גדולה כי כרטיס ההגרלה שמכר לו זכה בזכיה הגדולה של מאה אלף גולדין אוסטריים, וכיון שהוא היה בעל הכרטיס הראשון, הוא רוצה להעניק לו מאה נפוליון זהב. אך הרב סירב לקבל ממנו את הכסף ואמר לו: 'הכסף הזה אינו שלי, ולא היתה לי שום זכיה בכרטיס ההגרלה, כי לא הכרטיס הוא הזוכה, אלא האדם המחזיק בו… ומה לי עם זכייתך, הרבה שלוחים למקום, ואם לא היית רוכש אצלי את הכרטיס, היית זוכה בכסף בצורה אחרת….'