סיפר הרב א' ד', משמשו של הרבי מטאלנא זצ"ל. באחד מימי חול המועד סוכות כשחזרנו עם הרבי לשכונתו, שכונת בית וגן, אחרי תפילה בכותל המערבי, עברנו ליד מקום מסוים שערכו שם שמחת בית השואבה, לא מאלו הנערכות ע"י גדולי ישראל שמשם שואבים רוח הקודש, אלא מסתם אנשים, והרעש והמהומה ונוסח הניגונים צרם לכל אוזן. היה הדבר נשמע כמסיבה פרועה של ארחי פרחי ולא של מסיבת קודש של שמחת בית השואבה.
אחד מיושבי המכונית העיר על כך ואמר מילים של גנאי על מסיבה זו. ברגע ששמע הרבי זי"ע את דבריו של בן ביתו בגנות אנשים יהודים העורכים לדעתם שמחת בית השואבה, החוויר ממש וגער בחוזקה באותו מקורב ואמר לו בקפידה גדולה שמבקש ממנו לרדת מן המכונית ולא להכנס לביתו תקופה. כיצד יכולים לדבר סרה בבני ישראל היקרים מפז ומפנינים? וישר ציווה לנו לעצור את הרכב, הוא רוצה להכנס לשם לרקוד עמם להוכיח שהם טובים, ולא כדברי אותו בן בית שכך אמר עליהם.
ניסינו לשדלו שלא צריך לרדת לשם. אנשים קטנים אנו ודאגנו לכבודו של רבנו, אבל הרבי שראשו בשמים לא חס על כבודו, רק כבוד שמים במחשבותיו, והוא צריך עכשיו לכפר על דברי בן ביתו שהוציא לעז על עם ישראל, וכהרבי מברדיטשוב ז"ע בשעתו, ירד מן הרכב ונכנס לאותו מקום, אשר הרוקדים והזמרים השתאו והתפלאו מה למלאך בינינו וכה חרדו לקראתו, והרבי לא זז משם מהר, רקד ורקד על אף חולשתו והאריך שם יותר ממחצית השעה לרקד ולפזז בין יהודים טובים.
כבוד גדול לא נחלנו מזה, אבל כבוד שמים התרבה, וראינו מה זה צדיק אמיתי החרד לדבר סרה בבני ישראל וכיצד מסנגר עליהם ומשתתף עמם בשמחתם.
(אמרתך חייתני)