פעם שמעתי מיהודי הדר כאן בעיר בני ברק, שיום אחד חש בכאבים ופונה לבית החולים, שם גילו כי הוא סובל מאבנים בכליות וקבעו כי עליו לעבור ניתוח. זמן הניתוח נקבע לשבוע שלאחר מכן, ובינתיים שוחרר האיש מבית החולים לאחר שקיבל תרופה לשיכוך הכאבים.
בשבת שלאחר מעשה זה התארח היהודי בעיר הקודש ירושלים, אצל ידידו משכבר הימים. במשך השבת העלו בשיחתם זכרונות מימי קדם, ובתוך הדברים שאלו חברו האם הוא זוכר את 'רחל לאה' – רחל לאה זו היתה אשה קשת יום שדרכה היה להלך לכל בית שהיו מכניסים אותה – וגם להיכן שלא הסכימו להכניסה – ובכל מקום בואה 'ששון ושמחה ליהודים' בזעקותיה הרבות, ואף היתה משברת את כלי הבית.
מששמע את זכר אותה אשה נתחלחל עד מאד, כי נזכר במה שהוא עצמו עולל לה בילדותו, באחת הפעמים כשהגיעה לבית הוריו ובמר נפשה החלה לזרוק כפות ומזלגות, והוא לא שתק לה אלא השיב 'אלף פעמים ככה', עד שיצאה את הבית אבלה וחפויית ראש. ומי יודע אם לא על זה באו לו עתה כל הייסורים האלו.
חש ולא התמהמה, ומיד ביום ראשון בשבת שלח 'מנין' לקברה אשר בהר המנוחות לבקשת מחילה. לאחר מכן שם פעמיו אל בית רבו, והרבי יעצו להדליק נרות לעילוי נשמתה במשך כל ימי השבוע עד אחר הניתוח, שהרי לא השאירה זש"ק.
בהגיע היום המיועד לניתוח נסע לבית החולים, אלא שלפני תחילת הניתוח ערכו בשנית בדיקת 'סי טי' לראות מה מצב האבנים, ונשתוממו כל עדת הרופאים לגלות שכליותיו נקיות להפליא ואין בהם אפילו אבן אחת קטנה.
(ע"פ באר הפרשה)