בשיעורו במסכת כתובות (ס"ב) "אסור לתלמיד להורות הוראה במקום רבו", ציטט רבנו הגרי"ש אלישיב זצ"ל את ה'שבות יעקב', שבימינו הואיל וספרי השולחן ערוך והפוסקים מצויים בכל מקום, מי שמורה הוראה בלי להסתכל בהם הוא מורה הוראה במקום רבו. רבנו הוסיף: "הפוסקים נמצאים כאן, ואתה לא שואל אותם?! לא מסתכל בהם?!".
כששמעתי את הדבר מפורש יוצא מפי מרן, השתוממתי. הרי כולנו זוכרים איך היה נראה סדר עבודת התשובות שלו לכלל ישראל. שואלים אותו בכל חלקי התורה והוא עונה מיד בלי לפתוח ספר. גיטין, גירות, הלכות שביעית, בורר בשבת, איסור והיתר. רבנו משיב בזה אחר זה בלי לפתוח את הספר. על הכול הוא משיב בעל פה. השתוממתי: כאן רבנו אומר שזה נחשב 'מורה הוראה במקום רבו', ובביתו, הנה השולחן ערוך והפוסקים מונחים על אדן החלון לידו, והוא פוסק בלי לפתוח ספר? לא היה נעים לי לשאול אותו עליו, רק גמגמתי ושאלתי: רבי, האם כך נוהגים למעשה?
ואז רבנו הוסיף משפט נוסף: "אלא אם כן המורה הוראה בטוח שבשעה שהוא פוסק – דברי השולחן ערוך והפוסקים עומדים נצבים לנגד עיניו". כלומר, הפוסקים ניצבים לנגד עיניו: נשים-נזיקין, אורח חיים, יורה דעה, אבן העזר, הכול עומד פתוח לנגד עיניו. שלא תהיה טעות: רבנו אף פעם לא ציטט שום גמרא או רמב"ם כלשונו. הוא לא היה מצטט גמרא כלשונה, אלא היה אומר את הגמרא, את התוכן שלה, כל עסקו היה בתוכן של הדברים. "וואס שטייט דא"…
אפילו עם ילדים הוא לא התלהב שילמדו בעל פה, הוא אמר: "העיקר לחנך אותם להבין מה שלומדים". רק כשדנתי לפניו שאולי על ידי שמשננים לדעת בעל פה וחוזרים הרבה פעמים, ממילא שמים לב יותר למה שלומדים, אמר: "נו, אם כן, זה בסדר". אבל הכול היה פתוח לנגד עיניו, הכוונה שהכול חי נגד עיניו, ה'גיטין' חי לו מול העיניים. וה'שמיטה ויובל' חי מול העיניים. ו'שבת' חי מול העיניים. ו'יורה דעה' חי מול העיניים. וכך 'זרעים' ו'קדשים' ו'טהרות'. ובזה השתבחו בו כל גדולי הדור, שבכל נושא שדיברו אתו היה בעניין בלי להתמהמה להיכנס לנושא, ובלי צורך לפתוח גמרא או ספר אחר.
להחליט מה ייכנס ללב
רבנו אמר פעם לאחי הרב אוריאל: "תדע לך כלל בחיים, כל הדברים שבעולם – צער, עלבונות, ייסורים – צריכים להגיע רק עד הלב. אבל הלב בעצמו, רק אתה תקבע מה ייכנס לך ללב. הלב של האדם הוא קודש, צריך לשמור עליו לא לתת לשום דבר להיכנס, רק תורה ועבודת השם. שום דבר אחר שלא ייכנס.
רבנו זצ"ל סיפר פעם בדרשה – בתקופות שנשא דרשות ב'חברת תפארת בחורים' שייסד אביו הרב מהומלא זצ"ל עבור צעירי שכונת מאה שערים – שפעם בא חסיד אל המגיד ממזריטש לבקש עצה כי הרהורים מבלבלים את תפילתו. אמר לו המגיד, סע לכפר פלוני, שם תמצא עצה. קנה האיש בשארית כספו סוס ועגלה והימים ימות הגשמים ובמאמצים מרובים הגיע אל הכפר. באמצע הלילה ראה בית עם נר דולק והבין שזה הבית המדובר. דפק בדלת, אין קול ואין עונה. דפק ודפק, אין קול ואין עונה. הוכרח לחכות עד הבוקר. בבוקר פתח לו בעל הבית את דלתו, הכניסו, נתן לו כוס חמין ויצא עמו להתפלל. אח"כ ערך לו סעודת שחרית, אך עצה איננו מקבל. לאחר יומיים סיפר לו את המטרה למענה הגיע. אמר לו בעל הבית: הדבר היחידי שיש לי לומר לך, עליך לדעת שצריך להיות בעל הבית. אם לא רוצים לא פותחים… וסיים רבנו: צריך כל אחד להיות בעל הבית על עצמו"…
כל מי שהיה סביב הרבי זצ"ל, היה משתומם. פעם בא לשיעור פסיכולוג גדול מארה"ב, הרב גרינוולד, ויצא מהשיעור משתומם. יהודי כל כך זקן, שכל השיעור יושבים לפניו צעירים ומקשים קושיות ללא הרף, והוא נשאר במנוחת נפש, בכזה רוגע? בדרך כלל בגיל כזה כבר מאבדים את הסבלנות. והוא שליו, במנוחת נפש, בלי רוגז. כך בציבור וכך גם בתוך הבית פנימה, מעולם לא הגיב בהתפרצות או בכעס. הוא היה איתן ותקיף בדעתו, אבל בלי שום כעס או התפרצות.
בשנים האחרונות התחיל ללכת עם הליכון. בדרך כלל אנשים נשברים מזה, אבל הוא לקח את ההליכון והחליט שזה אמצעי לעבודת ה'. וכך בכל קושי בחיים.
(שואלין ודורשין)