לפנינו סיפור נפלא על חכמת הנפש הנוראה של מרן הגאון רבי נסים קרליץ זצ"ל, ככתבו וכלשונו של בעל המעשה, משגיח בישיבה קדושה.
"רבינו הגר"נ קרליץ זצ"ל כמובן מימיו לא קרא ספרי חולין וחכמה, ולא יותר מדי דן עם מומחים. שכלו הישר ודעת תורתו עם נקיות מידותיו עמדו לו להגיע לעומקן ודיוקן של דברים בכל תחום שהוא. וכך היה מעשה:
"היה תלמיד שלא היה מדבר בישיבה עם החברים. מצויין גדול. שומע הכל, לומד בשקידה. מבחנים מושלמים. אבל בלי אף מילה. האבא סיפר שבבית הוא כן מדבר. אמרתי לו שזה נראה לחץ מהחברה (חרדה/פוביה חברתית), ובדרך כלל מטפלים בכגון זה על ידי חשיפה איטית לגורם הפחד, ואני יכול ומוכן לנסות. לקרוא לו באחד הסדרים בבית המדרש שיאמר לי משפט אחד, כשכל השטח מסביב יהיה ריק. ויום אחר כך אעשה זאת שוב כאשר מישהו יעמוד בריחוק ד' אמות וכו' וכו'. אבל הדגשתי לאבא כי אין זה על אחריותי, וכדאי שיתייעץ.
"האבא אמר שישאל את רבינו. הוא שב ואמר כי הרב מתנגד, והציע לי לדבר עמו בעצמי. כך עשיתי. ורבי נסים זצ"ל הסביר לי, שלשאר החרדות שבעולם אכן מתאים להיחשף לאט לאט עד שיעברו, אבל לחרדה חברתית זה לא יעזור, ורק יקלקל. כי אם אדם פוחד מחושך למשל, הרי כאשר יהיה ליד החושך ולא יקרה כלום, החוויה שלו תהיה שחושך לא מפחיד. וכן על זו הדרך בפחד גבהים, או ממקומות סגורים וכו' וכו'. אבל בחרדה חברתית, הרי בדמיון שלו לועגים לו. וכאשר הוא ידבר מעט, בראש שלו באמת יקרה אסון. הוא בפירוש יחוש שלעגו לו וכו'. ולכן זה עלול לקלקל במקום להועיל.
"הרב הציע אפוא לטפל בדרך אחרת, בעזרת כח האחריות [לקבוע לבחור חברותא עם ילד תמורת תשלום, וילמדו בביהכנ"ס, כאשר הבחור יהיה המסביר. אני מקצר בחלק הזה].
יש לי ידיד פסיכולוג שעבד אז [אולי גם היום] עם 'עזר מציון' [ר' משה ו']. סיפרתי לו את ההוראה הזו, וראיתי שהוא משתומם ונדהם. הוא אמר לי שעד לא מזמן כל העולם חשב כמוני, שבחרדה חברתית מטפלים כמו בשאר החרדות [כמובן לפי האסכולה שעובדת כך], והנה ממש לאחרונה חוקר אחד יצא נגד זה – ובדיוק מאותו טעם של הרב, וממש רק כעת שיטתו התקבלה "רשמית". הוא לא האמין איך רב בישראל חסר כל השכלה וגישה לנושא, מסוגל לשלוף זאת מהשרוול.
"בשולי הדברים, סיפרתי את זה בשעתו לאחד שעוסק הרבה בשלום בית והדרכה לחתנים, ממש ממייסדי התחום הזה [ר' הערשל ק'], והוא אמר לי שאני לא מחדש לו כלום. הוא בקשר עם הרבה מאד מומחים, וראה כבר שאצל הרב הוא מקבל את העצה הכי ישרה. [באמת אחר כך שמתי לב שהוא מגיע לרב הרבה מאד. אני מקווה שהוא יפרסם מאוצרותיו]".
(גיליון 'אור השבת' ויצא תש"פ)