מהי עמדת ההלכה: מותר לדיין להתכתב עם בעל דין לצרכים שאינם נוגעים במישרין לדינו?
צריך לחלק את השאלה לשניים: א. משפט אזרחי. ב. משפט פלילי. ונסביר: במשפט אזרחי יש שני צדדים. כששופט או דיין מסכם עניינים טכניים עם צד אחד שלא בידיעת הצד השני – מלבד עצם השאלה – הרי יש כאן בעיה שאחד הצדדים מקבל את הרושם שהשופט מיודד עם בעל דינו. דבר זה גורם לו רפיון באופן הצגת טענותיו בפני השופט. ולכן ברור שהדבר אסור מפני שהוא משפיע לרעה על הדיון ומקשה על אחד הצדדים לסדר את טענותיו כמו שצריך.
דבר זה נפסק מפורש בשולחן ערוך (חו"מ סימן יז סעיף א): "'בצדק תשפוט עמיתך' – איזהו צדק המשפט, זו השווית שני הבעלי דינים בכל דבר. לא יהא אחד מדבר כל צורכו, ואחד אומר לו: קצר דבריך. ולא יסביר פנים לאחד וידבר לו רכות, וירע פניו לאחר וידבר לו קשות".
לענייננו: העובדה שהשופט דיבר עם צד אחד שלא בידיעת הצד השני, רק על עניינים טכניים, היא דומה לחלוטין לאומר לאחד 'קצר דבריך'. ולכן ברגע שצד אחד יכול לתאם עניינים טכניים עם השופט והשני לא – השופט פסול לפי ההלכה, שכן הדבר גורם ל'סתימת טענות של אחד הצדדים'.
(חשוב לסייג שאם כבר נפסק הדין, ייתכן שהפסק קיים ורק לכתחילה הדבר נאסר. עיין שם בסימן ז סעיף ז בשם הגהות אשר"י).
אך כאשר מדובר במשפט פלילי שבו אין שני צדדים, אלא נתבע שמולו ניצב תובע מטעם המדינה, הרי במקרה כזה אין צורך ב"השוואת בעלי דינים" כיוון שאין כאן שני בעלי דינים.
מקרה מעניין אירע בביה"ד הרבני, כאשר המזכירות טעתה ורשמה את מברר היוחסין של ביה"ד (הרב אשר ארנטרוי בנו של 'דיין ארנטרוי' מלונדון – מנאמני מרן הגרי"ש אליאשיב זצ"ל) כמבקש בתיק של בירור יוחסין. בעקבות הטעות, הוגשה בקשה לפסול את ביה"ד – משום שהתנהלה תקשורת "אסורה" בין ביה"ד למבקש. כשסירבו הדיינים לפסול את עצמם הוגש על כך ערעור לביה"ד הגדול.
ביה"ד הרבני הגדול דחה את הערעור מהטעמים הבאים (מתוך פסק הדין שפורסם במאגר המקוון {פס"ד קכז}): "העובדה שבית הדין הוא יוזם הדיון, אינה הופכת את בית הדין לבעל-דין וממילא כך הדבר לגבי כל אחד מן הצוות של בית הדין. מנהל המחלקה לבירורי יהדות הנו חלק מן הצוות המנהלי העומד לרשות בית הדין, ובתוקף תפקידו (EX OFFICIO) עליו להביא בפני בית הדין כל מידע רלבנטי לעניינים המתבררים בפניו".
הנה כי כן, במקרה של משפט – אין עוול בתקשורת של בית הדין/המשפט עם הצד שתפקידו להוציא את האמת, כי אין בפנינו שני צדדים וגם אם מחמת אילוצים טכניים של המזכירות הם נחשבים כשני צדדים בתיק, אין זו האמת ומדובר בצד ניטרלי שאין בעיה לנהל איתו כל תקשורת.
עם זאת, במקרה שלפנינו, כפי שעולה מתוך ההתכתבות, הרי שהרושם הקשה שעולה מתוך ההתכתבות הוא לא עצם תיאום של פרטים טכניים – אלא חברות הדוקה שכוללת חילופי הלצות ותיאום כנגד גוף שלישי שהוא גם צד ניטרלי, כך שבמקרה הזה השופט פסול משני טעמים:
- הצורה החברית בה הוא מתנהל מול צד מסוים – גורמת בפועל ל'סתימת טענות של הנתבע – החשוד', מה שגורר את פסילתו בהכרח כפי שהוא גורר את פסילתו כשלא השווה בין שני צדדים, מאחר והטענה נגד השופט היא לא ההתכתבות הטכנית, אלא בעיקר הצורה בה הפרטים הועברו שלא בידיעת הנתבע ובצורה חברית.
- חמורה מכך העובדה שהשופט מתאם עמדות עם צד ניטרלי אחד (הרשות לניירות ערך) כנגד צד ניטרלי אחר (המשטרה), וזה מעלה חשד כי הקשר החברי ביניהם אכן משפיע עליהם להטות משפט, דבר זה עולה מתוך כך שהם מתאמים עמדות נגד צד ניטרלי אחר. כי הרי אם כוונתם הייתה רק הצדק והיושר, לא היו מתאמים עמדות נגד המשטרה אלא יחד עם המשטרה.
משכך, במצב נתונים זה, נראה כי או שיש להם סיבה להטות משפט או שהיחס החברי ביניהם משפיע על שיקול הדעת של השופט, לכן גם אם מדובר בצד ניטרלי, מאחר והוא משפיע עליו שלא לפי כללי המשפט – השופט הזה פסול מן הדין.
לגופה של השאלה – יש איסור שמיעת צד אחד שלא בפני הצד השני (חו"מ סי' יז ס"ה); גם בהעברת פרטים טכניים שלא בידיעת הצד השני יש איסור, כמו שנפסק בשו"ע שם: "ותלמיד שיש לו דין לפני רבו, לא יקדים לבוא קודם בעל דינו, שלא יהא נראה כמקדים כדי לסדר טענותיו שלא בפני חברו. ואם יש לו עת קבוע לבוא ללמוד לפניו, ובא העת ההיא, מותר".
זאת אומרת שאם הוא עושה דברים שהם בידיעת הצד השני מותר לו לדבר איתו, אבל אם זה שלא בידיעת הצד השני, אסור.
לסיום, מעשה ביהודי חשוב שהיה לאחד מידידיו דין תורה אצל הדיין הצדיק רבי דוד יונגרייז זצ"ל. ביקש אותו יהודי לשוחח עם רבי דוד על אודות הדין-תורה. מיד כשפצה את פיו החל רבי דוד לצעוק עליו לעיני כל הקהל שהדבר אסור והוא לא מוכן לשמוע שום מילה בעניין. לאחר מעשה, שאל היהודי את הדיין: "למה לא יכולת לומר לו את אותו איסור בנחת?" נזעק רבי דוד: "אני לא מבין, מישהו מנסה לדחוף לי דבר-אחר לתוך הפה ואתה רוצה שאדבר בנחת?!"
כשיש דין תורה בין שני צדדים, האם מותר לצד שלישי שאינו קשור לדין – במקרה זה, עיתונאי – לחשוף בפומבי התכתבות אישית שבין הדיין לאחד הצדדים?
כשאדם רואה עוול שנעשה, חובה עליו לגלות את אוזנו של הצד שנעשה לו העוול משום מצוות 'השבת אבידה', למרות שהדבר גורם ביזיון לדיין שטעה בדין. כך כתב מפורש בטור (ח"מ סי' קנד): "ומצווה לומר… דהשבת אבדה היא".
לגבי השאלה אם מותר לפרסם את הדבר: זו כבר שאלה של לשון הרע לתועלת אם היא מותרת או לא, דעת מרן 'החפץ חיים' שזה מותר רק בהגבלות וסייגים מסוימים (לדוגמא שהכוונה תהיה רק לטובה). ולפי דברי מרן ה'חזון איש' באגרות, נראה לכאורה שיש להתיר בכל אופן.
מה היחס של ההלכה לסוגיית עד מדינה?
בכסלו תש"מ הייתה החלטה של הרבנות הראשית ש'עד מדינה' פסול לעדות, אך האמת היא שהדבר פשוט מסברה. משום ש'עד המדינה' הוא אדם שמקבל טובת הנאה על עדותו – עסקת הטיעון שנחתמת בהסכמתו – ולכן הוא פסול מדין 'נוגע בעדות'.
מה היחס של ההלכה להאזנות סתר על ידי צד שלישי? ובכלל, האם ניתן לפסוק דין על פי ראיות שמתקבלות בהאזנת סתר?
לגבי עצם השאלה אם מותר להקליט בסתר, כבר אמר על כך שלמה המלך בחכמתו (משלי ג, כט): 'אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח איתך'. אמנם זו היא טענה מוסרית שייתכן שבנסיבות מסוימות ניתן להתירה, כשיש צורך בכך. בנוסף יש הרוצים לומר שהמקליט בסתר עובר על איסור של 'חרם דרבנו גרשום' שלא לפתוח מכתבים של אדם ללא רשותו, ואין הבדל אם מדובר במכתב או בהקלטת-קול. כל חדירה לפרטיותו של האדם היא בחרם.
מאידך יש הדוחים ראיה זו בטענה – שלא הוחרם דבר זה. שהרי חרם הוא דבר שצריך להטילו במפורש. מכיוון שבמקרה כזה – של הקלטה קולית שלא הייתה בזמן רבינו גרשום – לא גזרו, לכן במקרה הצורך צריך המקליט והמפרסם לדעת אם הוא אינו נלכד במצודת החרם.
האם בית הדין רשאי לקבל הקלטה שנעשתה שלא ברשות?
נפסק בשו"ע (חו"מ סימן פא סעיף יא): "החביא לו עדים אחורי הגדר, ואמר ליה: מנה לי בידך, אמר ליה: הן, אמר ליה: רצונך שתודה לי בפני עדים, והשיב לו: הייתי מודה לך בפני עדים אלא שאני מתיירא שמא תכפני שאשלם לך מיד, והעדים שומעין לו כל זה, פטור".
וטעם הדבר – כתבו המפרשים משום שיכול לומר 'משטה הייתי בך'.
הרי שהודאה בהקלטת סתר איננה מועילה בכל אופן, שהרי יכול הוא לומר באותה העת 'משטה הייתי בך'. עם זאת, במקרה שההקלטה מתעדת את הסיפור בעצמו ולא הודאה של בעל הדין, בוודאי שזה מועיל. השאלה היא רק כמה ניתן לסמוך שההקלטה איננה 'מבושלת' אבל אם ההקלטה מתעדת מעשה אותנטי שלא ניתן לסתור, יש לה סמכות לכל דבר ועניין.
(מתוך 'משפחה' י"ג באדר תשע"ח)