וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ. (ויקרא כה,מו)
בשערי תשובה (לרבינו יונה שער ג' אות ס) כתב "ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך, לא ישתעבד אדם בחבירו, ואם אימתו עליהם או שהם בושים להחל דברו, לא יצוה אותם לעשות קטנה או גדולה, אלא לרצונם ותועלתם, ואפילו להחם צפחת מים או לצאת בשליחותו אל רחוב העיר לקנות עד ככר לחם, אבל אדם שאינו נוהג כשורה מותר לצוות לכל אשר יחפוץ".
ובקובץ קול התורה (חוברת נ"ה עמ' לח) מובא בשם הג"ר אפרים זלזניק, שלהגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל היה מקום קבוע לתפילה בבית הכנסת שבבתי ראנד, פעם אחת נכנס להתפלל וראה שכמה ילדים יושבים במקומו בבית הכנסת הלך רבי איסר זלמן וישב לו במקום אחר, וכששאלו אותו למה לא הלך למקומו הקבוע ולא ביקש מהילדים שיתיישבו במקום אחר בבית הכנסת השיב, לבקש ממישהו אפילו ילד קטן לעשות דבר שאינו רוצה לעשות הוא בכלל "ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך", ע"כ.
ובאמת שיש לעיין האם נוהג איסור זה בקטן שהרי נאמר בזה לשון "איש" – "איש באחיו", ומצאנו כמה מקומות שנאמר לשון "איש" וממעטים את קטן, כגון מה שנפסק ברמב"ם (פ"י מהל' מעשה הקרבנות הט"ו) שאין הקטן חולק אפילו בקדשים קלים שנאמר (ויקרא ז,י) "איש כאחיו", ומקורו בגמ' מנחות (עג.) וא"כ אפשר לומר כאן שלגבי קטן לא נוהג את הדין של "לא תרדה בו בפרך", וצ"ע.
האם נוהג איסור של 'לא תרדה בו בפרך' ברב ותלמיד?
עוד יש לדון האם נוהג דין של לא תרדה בו בפרך לגבי רב ותלמיד, שהרב מצוה את תלמידו לעשות איזה פעולה בשבילו וכדו'.
ומצאנו במכילתא (פר' משפטים פכ"א) שמובא הפסוק "ובאחיכם בני ישראל לא תרדה בו בפרך", ואמרי' שם שבבנו ובתלמידו רשאי.
מבואר במכילתא שלגבי רב ותלמיד לא נוהג האיסור של לא תרדה בו בפרך.
ובפירוש על מסכת עבדים (למרן הגרח"ק שליט"א פ"ה קנין פירות סקמ"ה) הביא את דברי המכילתא וכתב שרבנו יונה הנ"ל בשערי תשובה, יסבור דבבנו ותלמידו שאני, כיון שיש מצוה עליהן לכבדו, וכדאמרי' (כתובות צו.) המונע תלמידו מלשמשו מונע ממנו חסד, והוי כאילו מצוה לתועלתו ולהנאתו של תלמידו שבכה"ג מותר. [וראה בהקדמת הגרש"ש לשערי יושר]
וזה נכלל בתוך מה שרבינו יונה כתב שם שההיתר הוא: "אלא לרצונם ותועלתם"
האם בדברי תורה שייך האיסור של "לא תרדה בו בפרך"?
בס' מעשה איש (ח"ה עמ' קלז) מובא מהרב צבי אליהו שטיינברג מה שסיפר לו אביו הגאון ר' שרגא פייבל שטיינברג זצ"ל ששמע ממרן החזו"א.
שישב פעם בחו"ל באסיפה של רבנים, ושתק כדרכו. ביקשו הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל שיאמר דברי תורה, ואמר לו החזו"א שאינו רוצה לדבר בציבור, וא"כ כשמבקשו עובר לפי דברי רבינו יונה על "לא תרדה בו בפרך", והשיב לו ר' אלחנן, שבדברי תורה שאני.
ואז החזו"א הציע ואמר קושיא אחת, והגאון רבי שמעון שקופ זצ"ל שגם הוא השתתף באסיפה, אמר על כך תירוץ, והחזו"א לא המשיך להתערב במה שדיברו שם.
הוסיף החזו"א ואמר להג"ר שרגא שטיינברג, שהוא עצמו סבר שאין נפק"מ בין דברי תורה לשאר דברים, וגם בדברי תורה שייך הלאו של "לא תרדה בו בפרך", אלא שמחמת כבודו של ר' אלחנן הציע דברי תורה.
(קב ונקי)
בכללות קשה מאוד ללמוד הלככות מסיפורים שאין למדים הל' מפי מעשה וכו' ב"ב קל:
ובפרט בעניין זה בסיפור עם ר' איסר זלמן נראה בבירור שעשה כן מעוותנותו ותלה את זה בדבר אחר שהרי פשוט שאין אדם מצווה לוותר על שלו [ובכלל זה מקומו הקבוע] מפני הלאו הנ"ל וכמו שסיים רבינו יונה "אבל אדם שאינו נוהג כשורה מותר לצוות לכל אשר יחפוץ" ועכ"פ בוודאי שאין להפליג ולהקשות על הסיפור ולהניח בצ"ע