שח הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל סיפור ששמע מידידו רבי וועלוול אידלמן זצ"ל, שהוא זה שהיה נוכח בשעת מעשה. "כדאי לכם לשמוע את העובדה, גם אם כבר שמעתם אותה פעם אחת", ציין רבי שלום זצ"ל, "כי ישנן עובדות שאפשר לשומען ולספרן גם עשרות פעמים, וזו אחת מהן"…
נער הייתי והתגוררתי עם הגאון רבי שמחה זליג ריגר זצ"ל, הדיין מבריסק, במשך כמה שבועות – סיפר רבי וועלוול אידלמן. היה זה בימות הקיץ החמים כשבן משפחתו של ר' שמחה זליג, שלא רצה ללון יחידי, ביקש ממני לבוא ולהתאכסן בביתו במשך אותם שבועות. הבית הדל בו היה גר באותה תקופה היה בעליית בית הכנסת, בו עסק בתורה במשך שעות היום, ואני מספר פרט זה כדי שתבינו את הסיפור אח"כ.
ביום הראשון, היינו בלילה הראשון, המתנתי בבית הכנסת, וכשהבחנתי שר' שמחה זליג סוגר את הגמרא ונעמד לצאת מבית הכנסת, קמתי גם אני ממקומי ויצאתי ללוותו, אך אז ראיתי שהחל להתלוות אליו יהודי תמהוני תושב העיר. בתחילה לא התקרבתי כלל, אך משראיתי שהתמהוני לא מרפה ממנו, ניסיתי לעמוד קרוב יותר, אולי אסייע לו לר' שמחה זליג.
שמעתי שהוא שואל אותו שאלה בעניני שידוך. רבי שמחה זליג ששמע את השאלה השיב: "יא מיין קינד" (כן, בני). השניים נפרדו, מיהרתי לעבר ר' שמחה זליג, אך התמהוני הנ"ל שב שנית כמי שאינו בטוח שהרב הבין את השאלה. הוא שאל שוב בלחש. ר' שמחה זליג שמע והשיב: "יא, מיין קינד, דו קענסט חתונה האבן" (כן בני, אתה יכול להתחתן).
האיש נפרד, אך עצביו המתוחים החזירו אותו בשלישית, הוא ביקש לשאול עוד פעם. ר' שמחה זליג שכבר עלה מדרגה אחת לעבר ביתו, נעצר, שמע, והשיב בסבר פנים יפות: "יא מיין קינד, יא, דו קענסט חתונה האבן".
הדיין ר' שמחה זליג עלה עוד שתי מדרגות, והאיש שפסע כבר כמה פסיעות לתוך בית המדרש, שב על עקבותיו, עלה אחריו, שאל מה ששאל והדיין השיב: "יא, מיין קינד, יא, (כן בני, כן). כך עוד כעשר פעמים, במעלה המדרגות. כשהגענו לדלת פתח הבית, היה נראה שאכן ב"ה זו כבר הפעם האחרונה. הדיין נפרד ממנו בהארת פנים מיוחדת: "לילה טוב, יא מיין קינד, אתה יכול להתחתן".
חלפו שני רגעים ונקישות קלות נשמעו על הדלת… חששתי שמא ההוא עומד על המפתן ושאלתי את הגאון ר' שמחה זליג האם לנעול את הדלת ולא לפתוח. הביט עלי ר' שמחה זליג והשיב בפשטות: "לא, שיכנס וישאל!" האיש נכנס ושאל, והדיין הישיש הביט עליו והשיב: "יא, יא, מיין טייערע קינד, כן, הנך הגון וראוי להתחתן".
היהודי התמהוני נעמד בצדי החדר אחוז עצבים וטרוד בספקותיו, וכשהדיין הישיש הניח את המגבת על כתפו ליטול ידיים לאכילה, הוא פסע רץ במהירות ולחש לו באוזניו את השאלה. ר' שמחה זליג הפנה את הראש לעברו: "יא מיין קינד, יא". כך עוד פעמיים, בשעת הסעודה עצמה. האיש המתין בצד כוסס את ציפרניו בדאגה, עד לאחר ברכת המזון, ושאל שוב, ר' שמחה זליג השיב: "יא, מיין קינד, יא". מה הוא אכל כבר, ר' שמחה זליג, פת קיבר עם… אבל אין זה מענינינו כעת.
הוא קם מכסאו, צעד לעבר המיטה. אח"כ פשט את ה'טלית קטן', ו…היהודי התקרב בפעם האחרונה שאל וקיבל תשובה חיובית: "יא מיין קינד, יא, דו קענסט חתונה האבען". הוא חייך לעברו בשמחה מיוחדת ובלבביות: "יא, מיין קינד. לילה טוב". היהודי יצא את הבית, ולא שב…
הגאון ישב על מיטתו. לא יכלתי להתאפק, ושאלתי בקול: רבי, עד היכן?! רבי שמחה זליג לא התרעם על שאלתי, והשיב גם לי בהארת פנים. הוא הקריא בקול עייף וחלוש את דברי חז"ל: "לעולם יהא אדם רך כקנה ולא יהיה קשה כארז"…
בבוקר מיהרתי לעבר חתנו של ר' שמחה זליג, סיפרתי לו בהתרגשות את הדברים כהווייתן, פשוט ביקשתי לטכס עצה איך לסייע לר' שמחה זליג להיפטר מהאיש בדרך כבוד. חתנו חייך ואמר לי: "בחור'ל, זה לא מהיום ואף לא מאתמול. מה שראית אתמול בלילה, אינו חדש – כבר תקופה של כמה שבועות שמדי לילה הדבר חוזר על עצמו – בדרך המובילה מבית הכנסת לביתו הסמוך של ר' שמחה זליג, והוא ממאן שיפגעו בו, וברגשותיו, לרעה".
הבנתם? שמעתם?… גיוואלד!
('להגיד', הובא ב'אגעדאנק' פר' חיי שרה)