המלמד הוותיק רבי מרדכי זאב בלוי זצ"ל, סיפר סיפור מופלא בשם רבו, ויש בסיפור זה מסר מאלף וחשוב עד מאוד בענייני חינוך. רבו של הרב בלוי העיד, שהגאון בעל ה'מנחת אלעזר' ממונקאטש נסע פעם ברכבת וראה לפניו אדם היושב בספסל ממולו, המוציא כריך עם בשר דבר-אחר ואוכלו. הגאון ראה את אשר נעשה, וצעק על האדם ההוא: "יהודי, אסור לך לאכול חזיר!" הנוסע הביט ב'מנחת אלעזר' בפליאה, כמי שתמה על ההערה שיצאה מפיו, ואמר לו: "אינני יהודי, ולכן מותר לי לאכול את הבשר הזה"! אבל הגאון האדיר, שפסקי ההלכה שלו הופצו עוד בחייו ברחבי העולם היהודי כולו, פונה אל האדם ההוא בשנית, וחוזר ואומר לו: "יהודי, אל תאכל חזיר!" והלה מתעקש אף הוא, ומצהיר שאיננו יהודי…
אבל, כשהגאון ממונקאטש אמר לו זאת בפעם השלישית, קרה משהו… האיש ניגש אל חלון הרכבת והשליך את הבשר החוצה, ניגש אל הגאון והודה בפניו שאכן הוא יהודי, פרץ בבכי וביקש לדעת איך הצליח לזהותו כיהודי. "אני נפגש עם הרבה אנשים, ואף אחד מהם לא אמר לי שאני יהודי, וכיצד הצלחת לראות שאני יהודי?" – שאל האיש את הגאון.
ה'מנחת אלעזר' אחז בידו של היהודי, חיבקו בחום, ואמר לו: "די היה לי להביט בהתנהגותך בעת שאכלת את הבשר, כדי לדעת שהינך יהודי!". משהאיש לא הבין את פשר הדברים, הסביר לו הגאון שהשו"ע (אורח חיים, סימן ק"ע הלכה י') אומר ש'לא ישוך פרוסה ויניחנה על גבי השולחן'. והטעם הוא, כפי שמביא המשנה ברורה, 'מפני שנמאסה לבריות'. דהיינו, אדם הנושך בכריך הלחם ומכניס לפיו את החתיכה, ומניח את שארית הפת על השולחן, ממאיס בכך את חברו היושב לצידו. ולכן, המשיך הגאון והסביר לאיש ההוא, נהגו יהודי פולין שכאשר הם אוכלים לחם הם חותכים בסכין את החתיכה שברצונם לאכול, ומכניסים רק אותה לפיהם, והלחם עצמו נשאר 'נקי'. הדבר מקובל גם באכילת תפוח, וכל כיו"ב, שלא נוגסים בתפוח עצמו אלא חותכים את החתיכה הראויה בסכין. כך נהגו יהודי פולין – "ואני זוכר גם את אבותיי ואבות-אבותיי שהתנהגו כך", ציין הגר"י זילברשטיין שליט"א שסיפר את הדברים.
"הסתכלתי עליך בשעת אכילתך את בשר הדבר-אחר", אמר ה'מנחת אלעזר' לאיש, "וראיתי שגם אתה אוכל בצורה כזו, דהיינו שלא נגסת בכריך עצמו אלא אחזת סכין בידך וחתכת לעצמך את החתיכה שרצית לאכול. זה הספיק לי כדי לדעת בבירור שאתה יהודי, וככזה, בוודאי ראית אצל הוריך את קיום ההלכה ההיא בסימן ק"ע, ולכן גם אתה מתנהג כך. לא יתכן שגוי יתנהג בצורה שכזו, לא יתכן!".
האיש הודה והתוודה שכל דבריו של הגאון הם אמת ויציב, והוא אכן גדל בבית יהודי לכל דבר, ובגלל תוקף הצרות והמצוקות שפקדו את העם היהודי בתקופה ההיא, הגיע לאן שהגיע והתדרדר לאן שהתדרדר, עד שהגיע למצב בו הוא אוכל בשר דבר-אחר. אבל קיום ההלכה בסימן ק"ע שראה בבית הוריו, לא נשכח ממנו… האיש הפך להיות אחד מחסידיו הנלהבים של הגאון ממונקאטש. הוא הרגיש שה'מנחת אלעזר' נגע לו בדיוק בנקודה הרגישה ביותר בחייו, וקיבל על עצמו מהיום והלאה להישמר ולהיזהר בקיום כל ההלכות בשו"ע.
רבו של רבי מרדכי זאב בלוי הוסיף וסיפר, שגם הוא השתמש בסימן זה של ה'מנחת אלעזר'. וכאשר נכנס אל המנזרים של הנוצרים אחרי תקופת השואה כדי להוציא משם את ילדי ישראל ולהצילם, התבונן בצורת אכילתם של הילדים. כאשר הבחין בילד שאינו נוגס בפרוסה עצמה, אלא משתמש בסכין וכנ"ל, היה בטוח שהוא יהודי, והוציאו מהמנזר. "ולא טעיתי אפילו במקרה אחד. כל הילדים שהוצאתי על פי הסימן הזה, היו יהודים", אמר.
כאשר סיפרנו במקום פלוני, באחד מימי חול המועד, את המעשה המופלא שהיה בנסיעתו של ה'מנחת אלעזר' ברכבת, קם אחד מן הנוכחים, המכהן כעורך דין מכובד, וביקש את רשות הדיבור. כאשר זו ניתנה לו, סיפר האיש שהבוקר הגיעה אליו הצעה להתעסק בתיק גדול ובעל-ערך, והוא סירב לחתום על העיסקה עד לאחר ימי חול המועד. "ואם תשאלו אותי", הוסיף האיש, "מדוע התנגדתי לקבל את הפרויקט, אספר לכם שהכל בזכות הוריי, שנרצחו בשואה.
"אני גדלתי במשפחה חרדית בפולין, ואבי הי"ד עסק במלאכת הנגרות. כאשר הגיעו ימי חול המועד, אמר לנו אבא שלדעתו מותר לו לעבוד גם בימים אלה, כיוון שהוא בגדר של פועל שאין לו מה לאכול, שמותר לו לעבוד בחוה"מ. אבל", הוסיף האיש וסיפר, "זכורני שאמי הי"ד היתה זו ששידלה את אבי שלא לעבוד, ואמרה לו שגם אם לפי הדין הדבר מותר לך, אבל כדאי לנו לסמוך על הקב"ה ולהראות לו שאנחנו אוהבים אותו ואת מצוותיו, ולבטח לא נצא מופסדים מכך. הסוף היה שאבי הסכים לדבריה של אמי ולא עבד בימי חול המועד.
"אני, הבן שלהם, ראיתי ושמעתי את הוויכוח שהתנהל בבית, ואוזניי קלטו את המסר הברור שאמי הנחילה לצאצאיה, שאפשר לסמוך על הקב"ה שלא ייגרם לנו הפסד בימי חול המועד. ולכן לא הייתי מוכן לשמוע על העיסקה שהציעו לי היום, עד לאחר ימי חול המועד, למרות שכפי שהדגשתי היה מדובר בעיסקה 'מכניסה'". עורך הדין הדגיש: "עשיתי זאת בלב שלם ובנפש חפצה, כדי להוכיח להקב"ה שאני סומך עליו, והכל-הכל בגלל דיבוריה של אמי שנהרגה בשואה. אני מצהיר כאן לפניכם ואומר, שגם אם עו"ד אחר יתפוס את התיק הזה, לא אצטער על כך כלל וכלל". דבריו של האיש התקבלו בהערכה מרובה בקרב ציבור המשתתפים, והיה בכך משום קידוש ה' גדול.
(אוצרות הפרשה מתוך ברכי נפשי)